תפילין ומזוזות צריך שתהיינה כתובות כסדרן כמו שכתובות בתורה, דכתיב “והיו הדברים” ודרשו חז”ל בהוייתן יהיו. לכן אם שינה והקדים פרשה לפרשה או תיבה לתיבה או אות לאות פסול. ודין שלא כסדרן לא נאמר אלא באותיות ובצורתן, אבל בשאר פרטי דיני תפילין ומזוזות אין דין שלא כסדרן, וכמו שיבואר באורך לקמן, וכן בס”ת ומגילה אין דין שלא כסדרן.

פרשיות

א. צריך לכתוב את פרשיות התפילין שהן: “קדש” “והיה כי יביאך” “שמע” “והיה אם שמוע”, בין של יד ובין של ראש וכן פרשיות המזוזה, כסדר שהם כתובים בתורה. ואם שינה מהסדר הזה, דהיינו שכתב המאוחרת לפני המוקדמת לה, פסולה אותה פרשה וגם כל הפרשיות שהקדים שלא כדין. כגון אם כתב “קדש” ואח”כ כתב “שמע”, נפסלה “שמע”, המשיך וכתב “והיה אם שמוע” גם היא נפסלה, הואיל והיה צריך להקדים להן פרשת “והיה כי יביאך”. (אופן כתיבת הפרשיות בתפילין דר”ת עיין בפרק טו סעיף ה).

ב. ואפילו אם נכתבה הפרשה במקומה הראוי, כגון שהניח את הדף הראשון חלק וכתב בדף השני “והיה כי יביאך”, וחזר וכתב בדף הראשון פרשת “קדש” פסול. וכל זה שאמרנו שפסול היינו לצרפן לאותן פרשיות שלגביהן נכתבו שלא כסדר, אבל יכול לצרף להן פרשיות אחרות באופן שתהיינה ארבע הפרשיות כסדרן בכתיבתן. וכמו שיבואר להלן בס”ד.

ג. נפסלה פרשה רביעית יכול לכתוב אחרת במקומה. ואם נפסלה פרשה שלישית, אע”פ שהרביעית כתובה כהלכתה, מכל מקום צריך לכתוב מחדש פרשה שלישית ורביעית, כדי שתהיינה כתובות כסדרן כל ארבע הפרשיות.

ד. נפסלה פרשה ראשונה ויש לו פרשה ראשונה אחרת שנכתבה קודם שאר הפרשיות, מותר לו לצרפה לאלו הפרשיות, אע”פ שלא נכתבה מתחלה בכוונה לצרפה לאלו הפרשיות. וכן אם נפסלה פרשה ב’ ויש לו פרשיות א’ ב’ ישנות שנכתבו קודם לפרשיות ג’ ד’ הנשארות, מותר לו לצרפן. וכן כשנפסלה פרשה ג’ ויש לו פרשיות א’ ב’ ג’ שנכתבו קודם לפרשה ד’, יכול לצרפן אליה.

ה. כתב פרשיות ב’ ג’ ד’ לפני פרשה א’ ואח”כ כתב פרשה א’, אע”פ שאסור לצרפן משום שלא כסדרן, מכל מקום פרשה א’ לא נפסלה ויכול לכתוב פרשיות ב’ ג’ ד’ אחרות ולצרפן אליה, וכן יכול לצרף לאלו השלוש פרשיות שנכתבו לפני “קדש”, פרשת “קדש” ישנה שנכתבה קודם להן. ויש אומרים שאם הפך סדר כתיבתן או שאירע איזה פיסול בפרשיות הראשונות בשעת הכתיבה, כגון שנפסלה פרשת “קדש” אין לצרף פרשת “קדש” הישנה לאלו השלוש פרשיות משום שנכתבו בפיסול. והלכה שמותר לצרף פרשיות באופן שהכתיבה נעשית כסדרן בכל אופן, וכן המנהג בארץ ישראל.

ו. נתערבו פרשיות של כמה תפילין של ראש, ולא ידוע אם ארבע הפרשיות שלפנינו נכתבו כסדרן, פסול. [חוץ מפרשת “קדש לי” של כל אחת מהתפילין שיש לצרף אליה פרשיות שיכתוב אח”כ]. (אם סומכים על טביעת עין, עיין בהערה).

ז. יש אומרים שלכתחילה יש להקדים כתיבת פרשיות של יד לשל ראש מפני שמוקדמת בפסוק. וי”א שלכתחילה יש להקדים כתיבת פרשיות של ראש לשל יד מפני שקדושתן חמורה משל יד, וכן הוא ע”פ רבנו האר”י. ופשוט שאין במחלוקת זו כי אם משום הידור לכתחילה, אבל לכל הדעות בין הקדים של ראש ובין הקדים של יד, התפילין כשרות בלי שום פקפוק. ולכן אם נפסלו תפילין של יד יכתוב של יד ויצרפה לתפילין, וכן אם נפסלו תפילין של ראש יכתוב תפילין של ראש אחרות.

ז*. מותר לכתוב תאריך בפרשיות התפילין מאחורי הקלף, שאם יפסל יוכל לצרף אליהן פרשיות שנכתבו קודם לכן.

תיבות ואותיות

ח. אם הקדים לכתוב תיבה אחת לחברתה או אפילו אות אחת שלא כסדר שהן כתובות בפרשה, נפסלה אותה פרשה וכל מה שנכתב אחריה שלא כדין, ואפילו אם כל תיבה ותיבה עומדת במקומה הראוי, כיון שלא נכתבו כסדר נפסל הכל. כגון שהניח מקום פנוי וכתב תיבת “ישראל” ואח”כ כתב תיבת “שמע” במקום הראוי, אפילו הכי פסולה כל הפרשה הואיל וכתיבתה היתה שלא כסדר. ואם אין מקום לכתוב התיבה ורוצה לתלותה בין השיטין באופן שכותבה כסדרן, עיין בפרק ח סעיף יב.

ט. בכתיבת האות עצמה לא שייך “שלא כסדרן”, כגון אות צד”י המורכבת מאותיות נ’ י’ יכול לכתוב קודם הנו”ן ואח”כ היו”ד ולחברן וכן להפך.

י. אם כתב יו”ד בלא הקוץ השמאלי או שהחסיר תגין מהאות או שיש פיסוק באות (באופן שמותר לתקנה) וכל כיוצא בזה שאין בתקון שלא כסדרן, ורוצה לכתוב את האות הקודמת להן פסול משום שלא כסדרן. ומכאן תוכחת לסופרים הנוהגים לעשות פיסוקים דקים באותיות (באופן שנשארת עדיין צורת האותיות) עד למקום הטעות ומשלימים החסר ואח”כ מחברים את הפיסוקים, שפסול משום שלא כסדרן, אלא שצריכים לבטל את האותיות מצורתן ממש שלא יהיה שם אות עליהן, או לדעת המחמירים צריך למוחקן לגמרי, וכמו שיתבאר בסעיף הבא.

שלא כסדרן בחצי אות

יא. יש אומרים שדין שלא כסדרן חל רק על אות שלימה ולא על חצי אות, לכן אם כתב חצי אות ואח”כ חזר וכתב או תיקן את האות הקודמת לה, אין בזה שלא כסדרן. וי”א שגם בחצי אות יש משום שלא כסדרן. לכן אם היה צריך לכתוב תיבת “ישראל” וחיסר היו”ד וכתב “שראל“, לדעה א’ די לבטל את האותיות מצורתן, ואח”כ לכתוב היו”ד ולהשלים את האותיות, ולדעה ב’ צריך למחוק הכל ולכתוב “ישראל” מחדש על הסדר. והמנהג כדעה ראשונה.  ואע”פ שהאות רי”ש נכתבת בכתיבה אחת, אין צריך למחוק את כולה כיון שנכתבה בכשרות, אלא שצריך לבטלה מצורתה, כדי להשלים את האות החסרה, ואינו דומה לרי”ש שנכתבה כעין דל”ת שנעשתה בפסול וצריך למחוק את כולה, וכמ”ש לקמן בפרק י”ב סעיף י”ב. ועיין לקמן בהערה 20א ודוק.

תקון

יב. מה שכתבנו שאם שכח אות או תיבה שפסול ואין לו תקון היינו שכתב אחריה שם משמות הקדושים, אבל אם הסופר נזכר לאחר שכתב כמה תיבות ששכח אות או תיבה, ובאותן התיבות שכבר כתב אין שם משמות הקדושים, יכול לבטל את צורת האותיות שכתב ממקום השכחה והלאה ולכתוב הכל מחדש עם האות או התיבה ששכח וכמבואר בסעיף הקודם. וגם יכול להוסיף תחילה את האות ששכח ואח”כ לבטל צורת האותיות שאחריה ושוב לכותבם, ועיין בסעיף הקודם. ואם כתב את השם ויכול לקולפו במומחיות ולתקן שפיר דמי וכמ”ש בהערה 20.

קלקול האות

יג. אם יש קלקול באיזה אות, בין שנעשה בעת הכתיבה ובין שנעשה לאחר הכתיבה, אם נראה לנו שאין צורתה עליה, כגון יו”ד שחסר לה רגלה הימינית או שי”ן שחסר לה ראש אחד וכל כיוצא בזה, וכתב אחריה, לא מועיל לתקנה משום “שלא כסדרן”, וכל שכן אם על ידי קלקולה וחסרונה דומה לאות אחרת כגון רי”ש לדל”ת או בי”ת לכ”ף או חי”ת שברגלה השמאלית יש פיסוק בין הרגל לגג ונראית כה”א, או צד”י (מכתב אשכנזי) שיש בה פיסוק במקום נגיעת היו”ד לגוף האות ונראית כיו”ד ונו”ן, וכל כיוצא בזה, שהדין הוא שאין משגיחין בתינוק ולא מועיל בה תיקון, כל שכתב אחר כך.

יד. אם נדבקה אות לאות, ולא נשתנתה צורתן. מותר להפריד ביניהן. ואם לפני שגמר כתיבת האות השניה נשתנית צורת האות הראשונה וכשגמר את האות השניה חזרה האות הראשונה לצורתה, כגון בתיבת “ושננתם” שכאשר כתב הנו”ן השניה, נדבקה למעלה בנו”ן הראשונה ונראות כמ”ם, וכשסיים כתיבת מושב האות ניכר שהן שתי נוני”ן, י”א שפסול משום שלא כסדרן ויש מכשירים בקריאת התינוק וכן עיקר.  ושאר דיני דיבוקים באותיות עיין בח”ב כלל ל’.

טו. אם על ידי קלקולה לא נפסדה האות מצורתה לגמרי, כגון שיש פיסוק דק באמצע האות ועדיין עיקר צורתה עליה או כגון שלא היו היודי”ן שעל האל”ף והשי”ן ורגל התי”ו נוגעים בגוף האות, אם תינוק מכירה אף שעדיין האות פסולה משום שאין צורתה עליה בשלימות, מכל מקום מועילה קריאתו שעדיין נשאר לאות עיקר צורתה לענין שיהיה מותר לתקנה, ואין בזה שלא כסדרן  בין אם נעשה הפיסוק משעת הכתיבה ובין אם נעשה אח”כ.

ותקון זה תלוי בשני דברים:  א.) מה הוא גודל הפיסוק.  ב.) אם הפיסוק חלק האות לשתי אותיות. ויתבארו פרטיו בפרק יא.

טז. אם הלך מעל האותיות קצת מראה הדיו שלהן, אם רשומן ניכר כל כך שתינוק יכול לקרותן, מותר להעביר קולמוס עליהן להטיב הכתב ולחדשו, ואין בזה שלא כסדרן. ועיין בפרק ג סעיף ד והלאה, שאר פרטי הלכה זו.

יתור אותיות

יז. לא שייך שלא כסדרן רק אם חיסר אות, אבל אם יתר אות יש לו תקנה, שיגרוד אותה אם היא בסוף תיבה או בתחילתה, אבל אם היא באמצע תיבה אין לו תקנה, משום שכאשר יגרוד אותה תהיה נראית כשתי תיבות, אבל פעמים יכול לתקן והוא שיגרוד את האות היתירה וירחיב את האות שלפניה שתמלא מקומה, כגון שכתב “ישראאל” יגרוד את האל”ף וירחיב את הרי”ש עד האל”ף, וכן שכתב “לאבותיך”, יגרוד הוא”ו וירחיב הבי”ת, שלפניה, אך יזהר שלא תתקלקל צורת הבי”ת בשום פעם, שאם ימשוך תחלה את גג האות כפי הצורך אז תתקלקל צורתה, ואף שאח”כ ימשוך גם המושב ותחזור לצורת בי”ת, פסול משום שלא כסדרן. לכן צריך לעשות ההוספה במעט מעט, קצת בגג וקצת במושב עד כדי הצורך. ושיעור הרחבת האות בי”ת, עיין בח”ב כלל כ”ה סעיף ג’.

יח. אם האות היתירה אינה מחוברת לשום תיבה, רק שעומדת בין תיבה לתיבה או בין השיטין, יש מכשירים ויש פוסלים. ולהלכה אם נמצא כן בעת קריאת התורה, מנהג הספרדים להוציא ס”ת אחר, ובתפילין ומזוזות יש למחוק האות היתירה. (ואם חקק סימנים בקלף עיין בהערה 32).

יט. אם יתר אות אינו צריך לגרוד את כולה דוקא, אלא יכול להשאיר חלק ממנה לצרפו לאות שלפניה, כגון בתיבת “ודברת”, שטעה וכתב “ודברות”, יגרוד רגל הוא”ו, ואת הראש יוכל לצרף אל הרי”ש.

כ. אם גרד את האות היתירה ורוצה לצמצם את הריוח שלא תראה כשתי תיבות ע”י שיעבה את האות שלפניה ואחריה, צריך להשגיח שלא תתקלקל צורת האות בשום פעם ע”י הוספת הדיו, כגון אם גרד אות לפני רי”ש ועתה רוצה להעבות את הרי”ש מאחריה, אם ע”י הוספת הדיו תדמה כרגע לדל”ת אף שאח”כ יעשנה רי”ש פסול משום שלא כסדרן, וצריך לזה זהירות יתירה. ועיין סעיף כז.

כא. היה צריך לכתוב “מצת” וטעה וכתב “מצות” ואח”כ גרד הוא”ו, יש להסתפק אם מועיל להאריך הצד”י אח”כ, היות ונראית כשתי תיבות מלמעלה, אע”פ שלמטה נראית כתיבה אחת, וכן בתיבת “נתן” שכתב “נותן” ואח”כ גרד את הוא”ו ומשך מושב הנו”ן, וכל כיוצא בזה, ולכן צריך להראות לתינוק. שדרך סמיכות האותיות בתיבה הוא למעלה בגגי האותיות ולא למטה, וכמ”ש לעיל בפרק ז’ סעיף ט**. ע”ש.

יתור תיבות

כב. אם כתב שתי תיבות כתיבה אחת ע”י אות יתירה בניהם, כגון שהיה צריך לכתוב “בחזק יד” וכתב “בחזקקיד” מותר לגרוד הק’ שבניהן. וכן אם כתב שתי תיבות סמוכות כתיבה אחת, כגון “עלכן” יכול לגרוד קצת מן הלמ”ד וקצת מן הכ”ף עד שתהיינה נראות כשתי תיבות. ואם הן שמות הקדושים עיין בחלק ד’ פרק ז’.

כג. אם כתב תיבה כפולה כגון “השמרו השמרו” מותר למחוק הוא”ו מן “השמרו” הראשונה ו”השמר” מתיבה השניה והוא”ו תשאר, וירחיב את הרי”ש אל הוא”ו שתהיה תיבה אחת, וכן כל כיוצא בזה.

כד. כתב תיבה כפולה ואם יגרוד את התיבה היתירה יהיה שיעור פרשה, ואי אפשר להרחיב את האות שלפניה מפני שהיא מאותיות שאי אפשר להרחיבן (כגון א’ ש’), יגרוד את התיבה היתירה ויעשה במקום הריוח נקבים כדי שיהיה אותו מקום אינו ראוי לכתיבה. ועיין בהערה אם תיקון זה נחשב כמהודר.

כה. אם כתב תיבה כפולה טוב יותר למחוק את השניה, שתיבה ראשונה כדין נכתבה. ואם קודם הראשונה יש אות שיוכל להרחיבה, טוב יותר שימחק תיבה ראשונה כדי לחוש אף לדעת ר”ת ששיעור פרשה הוא שלוש אותיות. ועיין בהערה.

פנים חדשות

כו. אם לאחר שעיבה איזה אות מצד זה גרדו מצד השני ולא נשאר רק הכתב החדש פסול משום שלא כסדרן, כיון שנמחק הכתב הראשון ופנים חדשות באו לכאן, כגון שטעה וכתב “ובשעעריך” ואח”כ גרד את העי”ן היתירה, ורוצה למשוך את הרי”ש לאחור ולצמצם הריוח כדי שלא תראה כשתי תיבות, ובכל פעם מוסיף דיו בצדה החיצון ומגרד מעט רגלה מבפנים ושוב מוסיף דיו מבחוץ ומגרד מבפנים, אם בסופו של דבר לא נשאר מרגלה רק מה שהוסיף אח”כ פסולה, אע”פ שלא היה רגע שהאות איבדה צורתה.

כז. יש אוסרים לכתחילה להוסיף דיו ולעבות את האות מחשש שמא ברבות הימים יהיה נקב או שימחק הדיו הישן וישאר רק הדיו החדש ותפסל משום שלא כסדרן ולא יוודע הפסול, ויש מתירים משום שאין לחוש לחשש רחוק כזה. ויש אומרים שאף אם ברבות הימים ימחק הכתב הישן וישאר רק הדיו החדש יש להכשיר בדיעבד במקום הפסד, ואין לומר שנעשה שלא כסדרן למפרע, כיון שבשעת כתיבה היה בהיתר. ולמעשה, טוב שהסופר יוסיף הדיו גם על האות ממש ולא רק בצדה ובזה אין חשש. (וכשנעשה תיקון במזוזה וספק אם נשאר מהכתב הראשון. עיין בהערה 45).