המוחק מן הדיו ועל ידי כך נוצרת האות, הרי היא פסולה, שנאמר (דברים כ”ד) “וכתב לה ספר כריתות” ודרשו חז”ל (גיטין כ’ ע”א) וכתב ולא חקק. והוא הדין לספר תורה תפילין ומזוזה שכתוב בהם לשון כתיבה. [ומגילה שרובה כתובה כדין ומיעוטה בחק תוכות כשרה] ובכל אופן שלא היה לאות צורתה הראויה ותוקנה בחקיקה הרי היא פסולה, בין שמתחלה נכתבה שלא כצורתה הראויה, בין שנדבקה לאות אחרת ואיבדה צורתה, ובין שנכנס חלק מאות לאות ואיבדה צורתה, ובין שנפלה טפת דיו על האות ונתקלקלה צורתה ואח”כ תוקנה בחקיקה, פסולה. ולפיכך לא יתקננה בחקיקה בלבד, אלא יתקננה כפי שיבואר לקמן בע”ה.
אופני קלקול האותיות
כתיבה שלא בצורה הראויה
א. אם טעה וכתב דל”ת במקום רי”ש או בי”ת במקום כ”ף אין תקנה לגרוד התג לתקן האות, משום חק תוכות, וכן אם טעה וכתב נו”ן פשוטה במקום זי”ן, אין תקנה לגרוד את רגלה ולעשותה זי”ן, וכן אם טעה וכתב ה’ במקום ד’ אין תקנה לגרוד את רגלה ותשאר ד’, כיון שצורת ד’ נעשתה בחקיקה ולא בכתיבה.
דיבוק אותיות
ב. אם נדבקה אות לאות עד שנשתנתה צורתה וכל שכן אם נשתנתה לצורת אות אחרת, אין תקנה להפרידה. כגון וא”ו שנדבקה בסופה לנו”ן כפופה דיבוק עב עד שנראית כטי”ת. וכן אם נדבקה למעלה ונראית כמ”ם, לא מועיל לגרוד הדיבוק משום חק תוכות.
ג. נדבקו אותיות משיטה לשיטה ונשתנתה צורתן פסול, ואסור להפריד הנגיעה משום חק תוכות. כגון אם כתב דל”ת או רי”ש תחת כ”ף פשוטה או נו”ן פשוטה וכיוצא בהם, פסול. ואסור להפריד הדיבוק משום שנשתנתה צורתן, שאם נדבקה רגל הכ”ף פשוטה לצד ימין של קו הדל”ת או הרי”ש תדמה לבי”ת ארוכה, ואם לצד שמאל, תדמה ללמ”ד. והנו”ן פשוטה אם נדבקה רגלה לצד ימין של דל”ת תדמה לנו”ן כפופה, ואם לצד שמאל של כ”ף תדמה ללמ”ד, וכן כל כיוצא בזה . וכשיש ספק אם נשתנתה לאחרת יש להראות לתינוק, ואם קוראה כהוגן, מותר להפריד הנגיעה. ופעמים גם לתינוק אין צריך להראות, כגון שהנגיעה דקה ביותר, והכל לפי ראות עיני המורה. ואע”פ שכאשר כתב גג הדל”ת נעשה כ”ף לרגע אחד, מ”מ להלכה אין לחוש לשינוי האות לרגע אחד ע”י כתיבת אות אחרת. והעיקר כפי הנראה לעינינו בסיום כתיבת האותיות, וכמ”ש בח”ב כלל ל’ הערה 11.
ד. נדבקה אות לאות ולא נשתנתה צורתן, מותר להפריד ביניהן ואין בזה חק תוכות, בין שהנגיעה נעשתה בגמר כתיבת האות השניה ובין שנעשתה באמצע כתיבתה. ויש אומרים שאם נעשתה נגיעה זו קודם שנגמרה האות, גרידת הדיבוק אסורה משום חק תוכות, וצריך לגרוד מהאות השניה מאותו חלק שנכתב בעת הנגיעה וגם מה שכתב אח”כ באות זו. ורק בשעת הדחק כגון באותיות השם או בתפילין ומזוזות כשכבר כתב אח”כ (ואם יגרוד יפסל משום שלא כסדרן) יש להתיר לגרוד רק את הדיבוק. ואם נעשתה נגיעה בין האותיות לאחר גמר כתיבתן די בהפרדת הדיבוק לבד. והעיקר כדעה ראשונה שבכל אופן די בהפרדת הנגיעה וכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל ספרד ואשכנז.
ה. יש אומרים שמה שמותר להפריד נגיעת אותיות היינו דוקא בנגיעה מועטת ודקה והאותיות ניכרות היטב, אבל נגיעת כל גובה האות או נגיעה עבה של כל גג או מושב האות, כגון שנדבקה אות כ”ף פשוטה לאות ת”ו, יש בהפרדתן משום חק תוכות. ויש אומרים שאין הבדל בין נגיעה מועטת לנגיעת כל גובה האות, אלא כל שניכרת צורת האותיות לתינוק מותר להפרידן, וכן עיקר. ועיין בפרק ט (סעיפים יד-טו) יתר דיני דיבוק אותיות.
כניסת אות לאות אחרת
ו. ראש למ”ד שנכנס לתוך חלל רי”ש או דל”ת משיטה עליונה, אם הכניסה מועטת ולמראית העין לא נראה שינוי בצורתה, כשרה. ואם ראש הלמ”ד נכנס הרבה ונראית כה”א, פסולה. ואין תקנה לגרוד ראש הלמ”ד משום חק תוכות, גם אין מועיל שיגרוד קצת מראש הדל”ת, וישאר ראש הלמ”ד בחוץ, וכשיש ספק אם נעשתה כה”א, יש להראותה לתינוק, ואין צריך לכסות לו את השיטה התחתונה.
ו*. עקב בי”ת שנכנס לחלל דל”ת או רי”ש, אם נכנס מעט ולמראית העין לא נראה שינוי בצורתה, כשרה, ואם העקב נכנס הרבה ולמראית העין נראית ה”א, פסולה. וכשיש ספק יש להראותה לתינוק מבלי לכסות לו כלל.
* ועיין בח”ב כלל כ”א שאר דיני כניסת אות בחלל חברתה.
קלקול האות ע”י נפילת טפה
ז. אם נפלה טפת דיו או צבע או צואת זבוב או שהיה כתם שחור מגוף הקלף. וכל כיוצא בזה לתוך האות ואינה ניכרת, או שנשתנתה צורתה, כגון שנפלה לתוך דל”ת ונראית כה”א, בין שנפלה בשעת הכתיבה ובין אח”כ, אין תקנה לגרוד הטפה כדי שתהיה האות ניכרת, משום חק תוכות . וכן אין חילוק בין אם הטפה שנפלה נוגעת בגוף האות או לא, כגון שנפלה טפה לתוך חלל כ”ף ונראית כפ”א בכל אופן פסול.
ח. אפילו אם הטפה שנפלה עדיין לחה, אסור להסירה משום חק תוכות. ואין חילוק בין אם הסיר הטפה בידו או בכל אמצעי אחר, כגון שהניח גיר או נייר וספג את הטפה או ששאב אותה בקש.
כל מה שכתבנו שאות שנתקלקלה צורתה אין לתקנה על ידי חקיקה, היינו שנתקלקלה באופן שאין צורתה עליה בין שנשתנתה לאות אחרת ובין שאין עליה צורת אות כלל.
ח*. לפעמים תוך כדי הכתיבה קופץ גודש של דיו (כאשר הדיו סמיך וצמיג) ומכסה חלק מהאות, והסופר מעביר בקולמוס על הדיו שקפץ ומסיט אותו אל האות, וחוזר הדיו למקומו ולא נשאר שום רושם במקום שקפץ. כגון שכתב אות וא”ו ובסיומה קפץ הדיו ומילא את חללה ולא ניכר ראש האות, והסופר חזר והעביר קולמוס על קוי האות ושב הדיו לאיתנו וניכרת האות, כיון שעשה זאת בקולמוס בדרך כתיבה הרי זה מעשה כתיבה וכשר. אבל אם שאב את הדיו ע”י נגיעה בקולמוס, פסול. ואם עשה כן יבטל את האות מצורתה ויחזור ויכתבנה. ואם שאב הדיו ואינו יודע היכן תיקן, יש להכשיר בדיעבד.
ויש עוד אופן שהדיו מתפשט וחוזר מעצמו, כגון שכתב יו”ד העליונה של אל”ף, והתחיל לכתוב הקו האמצעי וכשהגיע סמוך ליו”ד, קפץ גודש דיו וסתם את היו”ד ובהמשך כתיבת הקו חזר הדיו מעצמו ועתה ניכרת היו”ד, הרי זה כשר בפשיטות. כיון שהסופר כתב כדרך שכותבים אל”ף ולא עשה שום פעולה שתגרום לדיו לשוב לאיתנו. והדיו קפץ וחזר מאליו מחמת שהוא צמיג.
חק תוכות בחצי אות
ט. אם אחר שכתב חצי אות נפלה עליה טפת דיו ונפסדה צורתה, והסיר את הטפה והשלים את האות בכתיבה, יש פוסלים, כיון שחצי הראשון חזר לצורתו בחק תוכות. ויש מכשירים, כיון שגמר צורתה נעשה בכתיבה. וכן נהגו וכן עיקר. והמחמיר תע”ב.
אופן תקון האותיות שנתקלקלה צורתן.
י. כל זה שכתבנו שאסור לגרוד משום חק תוכות, היינו באופן שאינו יכול לתקנה בתוספת דיו, אבל אם יכול להוסיף לה דיו, כגון אם נדבקה יו”ד האל”ף לגוף האל”ף, יכול להוסיף דיו ולתקנה. ואם אי אפשר להוסיף דיו כגון שתאבד צורתה או שתדבק באות אחרת, תקנתה שיגרוד מהאות עד שלא תשאר צורתה עליה ואח”כ ישלים כתיבתה, אם נתקלקלה לאחר שהיתה כתובה כראוי. אבל אם נפסלה בעת כתיבתה, יש למחוק את הנעשה בפיסול וכמו שיבואר לקמן. וכל זה דוקא אם לא המשיך לכתוב אחר אות זו, שאם לא כן פסול עד שימחק את שאר האותיות שנכתבו אח”כ משום שלא כסדרן. (וזה דוקא בתפילין ומזוזות, מה שאין כן בספר תורה ומגילה שיכול לתקן רק את האות עצמה). ועיין בפרק י סעיף יא.
יא. אם נתקלקלה האות מחמת נפילת טפת דיו, יש אומרים שצריך לגרוד את כל האות, ואפילו אם נפלה טפת הדיו על האות לאחר שנכתבה בכשרות, וי”א שאם נכתבה בכשרות די לבטלה מצורתה ולהשלימה בכתיבה וכן עיקר, והמחמיר תע”ב. ואם כסתה הטפה את כל האות או שמילאה את כל חלל האות, י”א שצריך לגרד את כולה. ולדעת מרן (הערה 27) כל שמבטל צורת האות וגומרה בכתיבה כשרה.
יב. אות הנכתבת בכתיבה אחת ונפסלה, כגון וא”ו שעשאה כמין רי”ש, צריך לגרוד את כולה, כיון שכולה נכתבה בפיסול. ובדיעבד אם רק ביטל את האות מצורתה והשלימה בכתיבה.
יג. אות הנכתבת בשתי כתיבות, ולאחר שחלק אחד ממנה נכתב כראוי, נתקלקלה האות בכתיבה הבאה אחריה, כגון מ”ם פתוחה שנסתמה בעת כתיבת הוא”ו, צריך לגרוד את הוא”ו שהוא החלק שנכתב בפיסול, והחלק הראשון שנכתב בכשרות ישאר במקומו. ויש מכשירים אפילו אם לא גרד את הנכתב בפיסול כי אם חלק אחר של האות עד שהפסידה צורתה, וחזר וגמר צורתה בכתיבה. והעיקר כדעה ראשונה, ומ”מ אם עשה כדיעה שניה כשר בדיעבד וכנ”ל בסעיף הקודם. ועיין בהערה. [ואם נדבקה המ”ם כחוט השערה עיין בח”ג אות מ’ סעיף יג.] ואם נסתמה לאחר שנכתבה כראוי, די לבטלה מצורתה ולחזור ולכותבה כראוי.
יד. כשנדבקו שתי אותיות ונשתנתה צורתן, כגון נו”ן וא”ו שנדבקו דיבוק עב ונראות כטי”ת, צריך לגרוד את כל הוא”ו משום שנכתבה בפיסול, ולבטל את הנו”ן מצורתה כיון שע”י הדיבוק איבדה צורתה. ואין זה דומה למ”ם פתוחה שנסתמה (כדלעיל סעיף י”ג) שדי לגרוד את הוא”ו, כיון שהיא אות אחת ובמחיקת הוא”ו מתבטלת צורתה, משא”כ נ’ ו’ שהן שתי אותיות, אם ימחק רק הוא”ו, א”כ הנו”ן נעשתה בחק תוכות, ולכן צריך לבטל גם אותה מצורתה.
טו. אות אל”ף שנתקלקלה בעת כתיבתה, יש לגרוד את החלקים שבכתיבתם אירע הקלקול ואת החלקים שנכתבו אח”כ, דהיינו אם כתב תחלה היו”ד העליונה ואח”כ הקו ונדבק הקו ליו”ד, ואח”כ כתב היו”ד התחתונה, צריך לגרוד הקו והיו”ד התחתונה, מפני שנעשו בפיסול. ואם כתב את היו”ד העליונה והקו בכשרות ואח”כ כתב את היו”ד התחתונה ונדבקה, יגרוד רק אותה ויכתבנה מחדש. ואם כתב תחלה את הקו האמצעי ואח”כ כשכתב את היו”ד העליונה נדבקה לקו, יש לגרוד רק את היו”ד, ואם לפני שגרד את היו”ד כתב גם את היו”ד התחתונה, צריך לגרוד גם אותה, אבל את הקו האמצעי אין צריך לגרוד כיון שנכתב בכשרות, וכן כל כיוצא בזה.
טז. אם בעת כתיבת רגל הה”א או הקו”ף נגעה הרגל בגג או בירך, אסור להפריד את הנגיעה משום חק תוכות, אלא צריך לגרוד הרגל ולחזור ולכותבה מחדש, כיון שנעשתה בפיסול, ואין צריך לגרוד את הגג, כיון שנכתב בכשרות.
יז. גם כשנדבקה כחוט השערה באופן שניכר לכל שהיא ה”א או קו”ף, צריך לגרוד כל הרגל, שכל שאין צורת אות עליה כמו שנמסרה למשה מסיני אין שם אות עליה, ולא מועילה קריאת התינוק. [ובתפילין ומזוזות אם כתב אח”כ הוי שלא כסדרן ואסור לתקן] ועיין סעיף י”ט שלאחר כתיבה יש להקל. ואם הנגיעה נעשתה על ידי לחות הדיו הנקרא בלע”ז גיפלס”ן עיין בפרק ט סוף הערה 35.
יח. במה דברים אמורים, כשנדבקה בשעת הכתיבה, אבל נדבקה לאחר הכתיבה, אין דין הה”א והקו”ף שוה, שבאות ה”א צריך לגרוד כל הרגל, שאם ישאר כל שהוא, שם ה”א עליה לדעת הרא”ש, מה שאין כן בקו”ף, שדי שיבטלנה מצורתה. ויש עוד עצה אחרת, שיגרוד קצת מהגג ועל ידי כך תהיה הרגל מחוץ לגג ותתבטל צורתה, ואח”כ ירחיב את גג הקו”ף או הה”א למקומה הראוי.
יט. אם נדבקה רגל הה”א או הקו”ף לגגה דיבוק דק מאוד באופן שלא נשתנתה צורתה וניכר לכל שהיא ה”א או קו”ף, אם נעשה הדיבוק לאחר הכתיבה, אפשר להקל ע”י גרידת הדיבוק בלבד, ומכל מקום צריך להודיע לקונה את אשר נעשה בהן. ועיין בהערה.
כ. אם גרד את האות באופן הפוסל משום חק תוכות, אין מועיל להעביר עליה קולמוס כדי להכשירה, וכן אין מועיל להוסיף דיו לרגלה ולגגה להאריכה ולהרחיבה.
כא. ודע שאם נעשה איזה קלקול באחת מאותיות השמות הקדושים, אין ללמוד דיני גרידה ותקון ממה שכתוב בפרק זה, אלא יתבארו בחלק ד’ ע”ש.
גירודים ותקונים שאין בהם משום חק תוכות
כב. אם לאחר נפילת הטפה ניכרת עדיין צורת האות יכול למחוק את הטפה, ואפילו אם נתעבתה האות, כל שניכרת צורתה יכול לתקנה ואין בזה חק תוכות. ומעיקר הדין אפילו תקון אין צריך, שאין זה אלא ליופי הכתיבה, ולכן יכול לתקן בתפילין ומזוזות, ואין בזה שלא כסדרן. ואם נפלה הטפה קודם כתיבת האות עיין בפרק ט סעיף טז* לענין היקף גויל.
כג. סופר שבא לתקן אות הכשרה מצד הדין כדי להעמידה על עיקר צורתה לכתחילה, כגון יו”ד בלא הקוץ השמאלי, או כ”ף פשוטה שיש לה זוית, לכתחילה יתקננה בכתיבה בדיו ולא בחקיקה בסכין. ובמקום שאי אפשר לתקן בתוספת דיו כגון למ”ד שצוארה כיו”ד, מותר לחקוק מתחת לראש הלמ”ד כדי שתראה כוא”ו. וכן כל כיוצא בזה. ועיין בח”ב כלל ה’ סעיף ב’.
כד. שתי תיבות הסמוכות זו לזו בתפילין או במזוזה שנראות כתיבה אחת, מותר לגרוד קצת מעובי האות האחרונה של תיבה ראשונה, וקצת מעובי האות הראשונה של תיבה שניה, כדי להרחיקן זו מזו עד שתיראנה כשתי תיבות, ואין לחוש משום חק תוכות. וכן אם כתב אות יתירה באמצע תיבה, ימחקנה ויעבה את האותיות שלפניה ואחריה כדי שהתיבה לא תראה כשתי תיבות, וכן כל כיוצא בזה.
כה. אם נטפה טפת שעוה על האות, אף שמכסה את האות ואינה ניכרת, מותר להסיר השעוה, כיון שאינה מבטלת האות אלא ככסוי בעלמא. ואם נמצא כן בעת קריאת התורה עיין בהערה.
כו. אות שאיבדה צורתה מחמת טשטוש של דיו יבש או לכלוך אחר, והסופר העביר בבשר ידו עליה וכיוצא בזה ללא גרידת סכין וחזרה לצורתה הראויה, אין זה בכלל חק תוכות וכשר, אבל בצפורן פסול.
כז. זרק עפרות זהב על אותיות חול, יוריד הזהב וישאר כתב התחתון.
כח. שם כוז”ו במוכס”ז כוז”ו שכותבים במזוזה מאחור, וכן נוני”ם המנוזרים, (ההפוכים שבפרשת ויהי בנסוע הארון) והנקודות שבספר תורה, וכן לפסוק וא”ו קטיעא שבתיבת “שלום”, (בריש פרשת פנחס) אין בזה משום חק תוכות.