כל אות צריכה להיות מוקפת גויל, דהיינו שיהיה הקלף מקיף אותה מכל רוחותיה ולא יהיה אויר סמוך לה, כגון שיש סמוך לה נקב, וכן שלא תהיה מגעת עד לסוף הקלף, וכן שלא תגע אות באות עד שנמצא שאין קלף מקיפה אלא הדיו מבדיל היקף הקלף, ודין זה מבואר במנחות (כ”ט ע”א) “אמר רב יהודה אמר רב כל אות שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה” ודין זה נוהג בספר תורה, תפילין, מזוזה ומגילה.
נקב מחוץ לאות
א. אם יש נקב סמוך לאות ונוגע בה פסולה, משום שאינה מוקפת גויל. ודוקא כשנעשה הנקב לפני שנכתבה, שלא היה לה שעת כושר מתחלת כתיבתה, אבל אם נעשה הנקב לאחר שנכתבה, כשרה. ואפילו אם השאיר הנקב מהאות רק עובי של חוט שערה שחור וצורתה עליה, כשרה שאין שיעור לעובי האותיות.
ב. מה שכתבנו שאות שאינה מוקפת גויל מעת כתיבתה, פסולה, היינו בלא תקון, ואם גרד קצת ממנה לעשותה מוקפת גויל, כשרה, ובתנאי שתשאר צורתה עליה. והוא הדין לאותיות השם.
ג. אם יש ספק מתי נעשה הנקב, תולין שנעשה לאחר הכתיבה וכשר, שאם נעשה לפני הכתיבה היה הסופר מבחין בו, אם לא שהנקב קטן מאוד שאפשר שנעשה לפני הכתיבה ולא הבחין בו הסופר, ולכן צריך להחמיר ולתקן, ואם נמצא כן בעת קריאת ספר תורה יש להכשיר, ואין להוריד הספר.
ג*. אם הסופר מבחין שיש נקב במקום שצריך לכתוב את האות, רשאי לכותבה בקו דק כדי שלא תפגע בנקב, ואח”כ יכול לעבות את הקו כמו בשאר הכתב, ואע”פ שבכך לא תהיה האות מוקפת גויל מחמת הנגיעה בנקב, מ”מ כיון שנעשה לאחר הכתיבה כשר.
ג**. אם בעת כתיבת התגין נגעו בנקב, אם נעשו התגין לאחר כתיבת האותיות כנהוג, כשר, ואין חסרון היקף גויל לדידין שאין התגין מעכבים.
נקב מאות לאות
ד. אם ניקב הקלף בין האותיות והנקב מגיע מאות לאות, יש פוסלים אף אם נעשה לאחר הכתיבה, ויש מכשירים כשנעשה לאחר הכתיבה, וכן עיקר. ומכל מקום היכא דאפשר טוב לחוש לדעה ראשונה ולגרד מן האותיות עד שתהיינה מוקפות גויל.
נקב בתוך האות
נקב הממלא כל חלל האות
ה. אם ניקב פנים אות שיש לה תוך באופן שהנקב ממלא את כל חלל האות, יש אומרים שאם נעשה לפני הכתיבה יש להחמיר ובשעת הדחק יש להכשיר, ואם נעשה לאחר הכתיבה, כשר. ויש פוסלים בין אם נעשה לפני הכתיבה ובין אם נעשה לאחריה, ולהלכה יש להחמיר כמותם. ולכן צריך לגרד מסביב לנקב כדי שתהיה האות מוקפת גויל, ובשעת הדחק יש להקל בניקב לאחר הכתיבה. ובאות מאותיות השם עיין בחלק ד’ פרק ז’.
נקב שאינו ממלא כל חלל האות
ו. אם ניקב בתוך האות לאחר שנכתבה באופן שהנקב אינו ממלא את כל חלל האות, לכתחילה יש לגרד כדי שתהיה האות מוקפת גויל גם מבפנים. ואם אי אפשר לעשותה מוקפת גויל, כשרה.
ז. כל האמור בסעיפים ה’ ו’ מדובר באות שיש לה תוך, פירוש שיש לה שלוש או ארבע דפנות כגון בי”ת ה”א ומ”ם סתומה, אבל אות שיש לה שתי דפנות כגון דל”ת רי”ש או כ”ף פשוטה, נחשב תוך האות כחוץ לאות, שאם נעשה לאחר הכתיבה כשר, ולפני כתיבה פסול. וכנ”ל בסעיף א’.
נקב בתוך עובי קו האות
ח. אם ניקב בתוך עובי קו האות והנקב נראה לעין, דינו כניקב חוץ לאות, ולכן אם נעשה לפני הכתיבה פסול. ואם נעשה לאחר הכתיבה כשר, אם עדיין נשאר כחוט השערה שחור המחבר את חלקי האות ולא נשתנתה צורתה. [ואם יש לבנונית בקו האות עיין בהערה] אבל אם הנקב הפסיק את האות, אם יש עד הנקב שיעור אות, כשר. ואם לאו פסול. (ושיעור “אות קטנה” הוא קולמוס ומשהו שהוא שיעור יו”ד כשרה. ועיין בהערה).
ט. אם הנקב קטן וכשמעביר עליו את הקולמוס נסתם הנקב בדיו ואינו נראה לעין, כשר, אע”פ שנראה כנגד השמש. ואפילו אם אחר הכתיבה נפל הדיו במקום הנקב, או באופן שאין הדיו מקיף את כל הנקב אלא שהנקב הוא בצד האות, כל שאין הנקב ניכר אלא כשמניח הקלף כנגד השמש. כשר.
ט*. אם לא נסתם הנקב בשעת הכתיבה, פסול. ולא מועיל לעבור עליו כמה פעמים בקולמוס עד שיסתם. אם נסתם הנקב בדיו סמיך עיין בהערה.
י. נקב קטן שהדיו עובר עליו וסותמו, והאות לא נראית חלוקה לשתים אבל מבצבץ דרכו הדיו לעבר השני של הקלף, יש פוסלים ויש מכשירים בדיעבד, ונראים דבריהם.
יא. אם נעתקו האותיות אל העבר השני של הקלף, בין מחמת לחות ובין מחמת דקות הקלף, כשר.
יא*. שם שד”י שכותבים במזוזה מאחור שעבר לצד השני מחמת דקות הקלף וכעת נראה הפוך ידש, ונמצא בתחלת השורה של “והיה אם שמע” לדעת הרמ”א (ראה פרק ו’ סעיף כב), יש להעביר משחה לבנה כגון טיפקס, ואין בזה משום מוחק את השם, כיון שהשם נשאר בשלמותו בצד השני של המזוזה. שם שד”י שנראה מצד הכתב מחמת שמן שנשפך על הקלף ונעשה שקוף, עיין במש”כ בח”ב כלל ל’ הערה 21. ובחלק ד’ פרק י”ב סימן ט”ז.
אות המגיעה לסוף הקלף
יב. אם רגל כ”ף פשוטה או כיוצא בה מגיעה לסוף הקלף בלי היקף גויל מתחלת כתיבת האות פסול, וצריך לגרד קצת כדי שתהיה מוקפת גויל. ואפילו אם יש ברגל הכ”ף יותר מהשיעור הראוי, מ”מ כל זמן שלא סילק את ידו מן האות נחשב כשעת הכתיבה. אבל אם הרים הסופר את ידו אחר שיעור האות ואח”כ המשיך לכתוב עד שהגיע לסוף הקלף, כשר. ודינו כנחתך הקלף לקמן. ובאופן שפסול לא מועיל להדביק טלאי כדי שתהיה מוקפת גויל, שהקפת האות צריכה להיות מגוף הסת”ם. אבל אם היה חסרון בקלף והדביק הטלאי מבחוץ קודם כתיבה, כשר. ועיין בסעיף כא.
יב*. אם ע”י שיגרד רגלה תעשה הכ”ף כרי”ש, רשאי הסופר לגרד תחילה מתחת לגג הכ”ף לעשותו דק ועי”ז תתארך הרגל מעט, ואז יוכל לגרוד מהרגל לעשותה מוקפת גויל. [כמ”ש בהערה 28].
יג. אם לאחר הכתיבה נחתך הקלף ואין האות מוקפת גויל, אם לא נשתנתה צורתה, כשרה, כיון שלפני שנחתך הקלף היתה מוקפת גויל.
דיבוק אותיות
יד. כל אות הדבוקה באות אחרת, פסולה, ואפילו שנעשה הדיבוק לאחר הכתיבה. ואם הדיבוק לא שינה צורתה, מותר לגרדו ואין בזה משום חק תוכות. (ואם מחמת הגירוד נעשה נקב עיין בהערה) אבל לא מועיל להעביר בצבע לבן או במשחת טיפקס על הנגיעה. (אם נמצא דיבוק בס”ת עיין בהערה 32. אם נדבקו אותיות השם עיין בחלק ד’ פרק ז’ ופרק י”ג).
טו. אם נשפכו מים או קפה על הקלף, או שנתפשטו האותיות מכח לחות הדיו (הקרוי בלע”ז “גיפלסין”) עד שנראות כדבוקות ומכל מקום נראה שאין האותיות נוגעות בעצמן, רק שבמקום הנגיעה הדיו בהיר יותר מהדיו שבגוף האות וניכרות האותיות היטב, כשר. [עיין בח”ב כלל כ”ט סעיף א-ב אם מועיל בזה השקפה ראשונה]. ועיין בדיני חק תוכות (פרק יב סעיפים ב-ה) שאר דיני דיבוק אותיות.
טו*. אם נעשתה נגיעה בין האותיות בעפרון עופרת, אם הקו בהיר וחלש כשר, ומותר למחוק הנגיעה, וה”ה לשאר צבעים שאינם שחורים כגון, אדום, צהוב, ירוק, כחול בהיר וכדומה שמותר למוחקם, אבל אם קו העופרת חזק וכהה כשחור פסול, ואם גרם לשינוי בצורת האותיות לא מועיל למוחקו משום חק תוכות, והכל לפי ראות עיני המורה.
טו**. נפלה טפת דיו סמוך לאות קודם כתיבתה וכשכתב את האות נגע בה, ומ”מ הטיפה לא שינתה את צורתה, הרי זו בטלה לאות וכשרה, ואין בזה חסרון היקף גויל, וכל שכן אם נפלה על האות לאחר כתיבתה שכשרה וכמ”ש בפרק יב סעיף כב.
היקף גויל הנראה בזכוכית מגדלת
טז. אם יש גויל כל שהוא סמוך לאות וניכר רק לאחר עיון, כשר, שאין שיעור להיקף גויל. וכאשר נראה היקף גויל רק בזכוכית מגדלת, ובעין נראה שהאותיות נוגעות, פסול, וצריך לגרד ולהפריד ביניהן. והוא הדין להפך, אם נראה בעין פיסוק באות ובזכוכית מגדלת נראה שיש קו דק המחבר את חלקי האות, פסול. ועיין בהערה. ומה שנוהגים מורי הוראה להשתמש בזכוכית מגדלת כשיש ספיקות באותיות. עיין במש”כ בח”ב קונטרס “הגהה כהלכתה” פרק א’.
חתך בקלף
יז. אם נחתך הקלף במקום הכתב מעבר לעבר בחתך דק שאינו ניכר, והחתך משוך במקצת ואפשר להרחיק את שפתיו זו מזו, פסול. ואין מועיל להדביק טלאי ולמלאו בדיו. אבל אם היה בגויל סדק דק מאוד ואינו עובר מעבר לעבר, אלא רק מצד הכתב והוא מהודק ואינו ניכר אלא אם מגביה הגויל באצבעו, כשר.
יח. אם נקלף מקצת הקלף והכתב עדיין קיים על הקליפה והאותיות שלימות, מותר להדביק את החלק שנקלף ואפילו אם נקלף בשלושה צדדים ורק בצד אחד הוא מחובר לקלף, כל שלא נכנס הקרע בגוף האותיות מותר להדביקו. ועיין בהערה.
טלאי
יט. כשיש איזו טעות נוהגים הסופרים שחותכים מן היריעה ומדביקים טלאי מבחוץ ומתקנים אותו יפה יפה, וכותבים על הטלאי מה שחסר, ואף שיש אוסרים, המנהג פשוט להתיר ויש להם על מה שיסמוכו. (ולענין קליפה עיין בפרק טו הערה 34, ובחלק ד’ פרק ט’).
כ. צריך להדביק הטלאי קודם הכתיבה, ואם כתב על הטלאי ואח”כ הדביקו ליריעה, פסול, ואפילו אם עשה כהוגן וברבות הימים נפרד הטלאי מהיריעה וחזר והדביקו, פסול.
כא. יש אומרים שהאות הנכתבת על הטלאי צריכה להיות כולה על הטלאי וגם מוקפת גויל מהטלאי והאות הנכתבת על היריעה צריכה להיות כולה על היריעה ומוקפת גויל מהיריעה, ואם לאו פסול. וי”א שחצי אות על הטלאי וחצי אות על היריעה כשר, ובמקום שאי אפשר, יש לסמוך על הדעה השניה.
כא*. אם יש חתך בקלף ונוגע בקצה האות ואינה מוקפת גויל, לכל הדיעות מותר להדביק טלאי.
כב. יש אומרים שאין לכתוב את השם על הטלאי ואפילו אם כותב את כולו על הטלאי, ויש מתירים וכן המנהג. רק שצריך להזהר שלא לכתוב חציו על הטלאי וחציו על היריעה, ואם כבר נעשה כן יש להכשיר.
כג. אם נקרע “כם” ממלת “אלקיכם” יש מתירים להניח טלאי ולכתוב “כם” על הטלאי, אבל לכתחילה אין לכתוב השם על היריעה והנטפל על הטלאי.
כד. יזהר לשרטט הטלאי קודם הכתיבה, ואם לא שרטט, ישרטט לאחר הכתיבה.
כה. ידביק הטלאי ליריעה בדבק כשר, שלא נעשה מדבר טמא. רצוי להשתמש בדבק שנעשה מעור כשר, המשמש לעשיית בתי התפילין. ודבק הנעשה מחומרים כימיים כגון דבק פלסטי ודבק מגע, כשרים להדביק בהם. אבל לא יתפור הטלאי ליריעה, ואם תפר פסול. (ועיין בהערה 56)