כתיבת הפרשיות

א. פרשיות של ראש יכתוב כל אחת בקלף נפרד, ופרשיות של יד יכתוב כולן בקלף אחד, ואם כתבן בארבעה קלפים כשר. ויש נוהגים להדביקן בדבק שתהיינה כולן כקלף אחד, ולכתחילה ידביק בדבק כשר. ויש שנהגו שלא להדביקן אלא גוללים אותה הפרשה המופרדת מסופה לתחלתה ונותנים אותה בתוך הפרשיות האחרות וגוללים גם אותן מסופן לתחלתן ומניחים אותן לתוך הבית. ועתה המנהג להדביקן ונחשב כמהודר לכתחילה. ולכתחילה לא יחבר פרשיות של יד שתוחב קלף בתוך חתך של הקלף השני, ואם עשה כן, כשר.

ב. וכותבן בארבעה עמודים ויתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי שיעור שתי אותיות ט”ט או פ”ת מאותו הכתב, ובדיעבד שלא נתן ריוח אם ניכר שפרשה אחרת היא, כשר. ואם אין ניכר שפרשה אחרת היא, כגון שלא הניח ריוח בין פרשה לפרשה כלל, פסול, ויכול לחתוך את הפרשה ההיא שאין בה ריוח כלל, וממילא ניכר שפרשה אחרת היא. ולאחר שחתך ידביק טלאי באופן שיהיה ריוח בין הפרשיות.

ב*. אם השאיר ריוח גדול בין פרשה לפרשה, אפילו כשיעור ט’ אותיות, הרי זה כשר ואין בזה חשש כלל. [שו”ת שבט הקהתי ח”ב סימן כ”ג].

ג. יש אומרים שיזהר לכתוב כל ארבע הפרשיות של ראש או של יד רצופות, ולא יפסיק ביניהן בשום דבר כלל ועיקר. במה דברים אמורים? בסופר זריז ואומן וכוחו יפה, אבל מי שאין בו הדברים האלה, יש לחוש שע”י כתיבה רצופה בלי מנוחה, יתעייף, ויקלקל יותר ממה שיתקן. על כן טוב יותר שיפסיק בין הפרשיות כדי שיאגור כח לתקן מלאכת שמים כהלכה, ומה’ ישא ברכה.

ראשי השיטין בתפילין דרש”י ור”ת

בתפילין של ראש

קדש          והיה כי          שמע          והיה אם

וידבר         והיה כי           שמע           והיה אם

מזה           וכל פטר         נפשך         ונתתי

בחדש        ה’ ממצרים    לבניך          יבולה

בצאתי       פטר רחם       לאות         בשבתך

בתפילין של יד

קדש            והיה כי           שמע            והיה אם

וידברוהיה               שמע            והיה

את היום       רחם               את              ובכל

בחדש          ואם לא            מאדך          ואכלת

זבת             זאת                 היום            ה’ בכם

את שבעת   לשלחנו            בביתך         אשר ה’

ה’ לי           לה’ כל              לאות           בין עיניכם

ה’ ממצרים עיניך                 על מזוזות    ביתך

ראשי השיטין במזוזה

שמע, ה’, הדברים, לבניך, ובשכבך, בין, והיה, מצוה, בכל, יורה, עשב, פן, והשתחויתם, השמים, ואבדתם, ושמתם, אתם, אתם, בדרך, ובשעריך, אשר, על הארץ,

כתיבה מתוך הכתב

ד. אם שגורות פרשיות התפילין והמזוזות בפיו, מותר לכותבן בעל פה שלא מן הכתב, ואם אין שגורות בפיו צריך שיכתבן מתוך הכתב. ומכל מקום אינו צריך לראות כל תיבה בפני עצמה מתוך ההעתק, אלא כדרך המעתיקים לוקחים שתים או שלוש תיבות או יותר בבת אחת. (עיין בהערה), ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו יש מתירים לכתוב אותו מקצת הפרשה בעל פה ויש אוסרים, וכן עיקר.

ד*. ספר תורה ומגילה צריך שיהיה לפניו ספר אחר שיעתיק ממנו שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב, ואם כתב שלא מן הכתב י”א שאסור לקרוא בו אלא בשעת הדחק, וי”א שכשר בדיעבד וכן עיקר, ועיין בהערה. ובתקון אותיות בס”ת נהגו להקל, ונכון להחמיר. והמניח האזכרות בס”ת לכותבן בבת אחת לאחר טבילה במקוה צריך לכותבן מתוך הכתב. ועיין בהערה ובפרק ו סעיף כ.

ד**. [א]. סופר הכותב אותיות חלולות בסוף הספר תורה, צריך לכותבם מתוך הכתב, אבל כאשר ממלאים את האותיות אח”כ בדיו בעת הכנסת ספר התורה, אין צריך לעשות זאת מתוך הכתב.

[ב]. המגיה ס”ת ומוצא טעויות וכותב על גליון הס”ת את התיבות כמו שצריך להיות, אין צריך שהסופר יכתוב את התיבות הללו מתוך הכתב, אלא די שיתקן ממה שכתוב בגליון, כיון שנכתב שם ע”י המגיה מתוך התיקון. וה”ה לדו”ח בדיקת מחשב שכתוב שם החסר ויתיר, מותר לכתוב ולתקן ע”פ מה שכתוב בדפי הדו”ח, כיון שנכתב שם ע”פ התיקון.

[ג]. הכותב בשולחן אור דהיינו שהמשטח של השולחן שקוף ומאחוריו מנורה, ובעת הכתיבה מניח הסופר שקף שעליו צילום עמוד מס”ת, באופן שהוא רואה על היריעה את כל הכתב, והוא עובר וכותב על האותיות המשתקפות בצד הקלף, הרי זה נחשב ככותב מתוך הכתב.

לקרוא בפיו התיבות שכותב

ה. בספר תורה ומגילה צריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה כדי שלא יטעה, ובתפילין ומזוזה אם אינו כותב מתוך הכתב אלא כותב בעל פה או אדם אחר מקרא אותו, יחזור גם הוא ויקרא בפיו כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה כדי שלא יטעה. אבל אם כותב מתוך הכתב והפרשיות שגורות בפיו אינו צריך להוציא את התיבות מפיו, ויש אומרים שצריך. ולכתחילה טוב להחמיר.

ו. יקרא הסופר את התיבות כפי כתיבתן ולא כפי קריאתן כדי שלא יטעה, כגון במקום “אותם” לפי הקרי, יקרא “אתם” לפי הכתיב, למרות שמשנה את ההבנה.

ז. שם הוי”ה שאי אפשר לקרותו, לא יקראנו כלל. ויש אומרים שיאמר יו”ד ק”א וא”ו ק”א. [או שיאמר הוי”ה, ובמקום שבאו שני שמות ביחד יאמר אדנו”ת הוי”ה, כגון בריש פרשת ואתחנן ועוד].

ח. אם לא עשה ככל האמור בסעיפים ה’ עד ז’ ולא טעה בכתיבתו כשר לכתחילה.

שעור הרווחים

ט. בין תיבה לתיבה יניח ריוח כמלוא אות קטנה שהיא יו”ד מאותו הכתב, ואם הניח פחות מזה ותינוק קוראן לשתי תיבות כשר, ואם קוראן לתיבה אחת פסול. ובין אות לאות יניח ריוח כחוט השערה, וכשמופרדות יותר מחוט השערה אינו מעכב, ואינו פוסל אלא כשתיבה אחת נראית כשתים לתינוק.

ט*. סופר שמרחיק בין אות לאות יותר ממשהו והריוח בין האותיות ניכר, אין די שישאיר בין תיבה לתיבה רק כיו”ד, אלא ישאיר קצת יותר כדי שיהיה ניכר היטב שהן שתי תיבות, רק שיזהר שלא ישאיר ריוח של ג’ יודי”ן שי”א שהוא שיעור פרשה לר”ת.

ט**. ושיעורים אלו משערים אותם בראשי האותיות מלמעלה בלבד, ואין משגיחין בתחתית האותיות, שאם יהיה למטה ריוח גדול בין אות לאות, אין קפידא בדבר. כגון בתיבת “דרך”. ועיין בפרק י’ סעיף כ”א.

י. שתי תיבות קרובות מאוד ונראות כתיבה אחת, ובסוף תיבה ראשונה יש אות מאותיות מנצפ”ך השניות (םןץףך), הדבר שנוי במחלוקת. ולהלכה נראה שאם אירע בתפילין ומזוזות ואי אפשר לגרוד ביניהן, יש לסמוך על המכשירים. והוא הדין אם אירע כן בספר תורה בשבת, אבל בחול יתקן.

יא. שתי תיבות שיש שיעור ריוח ביניהן אלא שהתיבה הראשונה מסתיימת בלמ”ד, וראש הלמ”ד מאהיל על הריוח, ונראה לעינינו ספק, יש להראות לתינוק.

יב. אות ה’ שבתיבת “הלה’ תגמלו זאת” שבפרשת האזינו, נכתבת גדולה וכתיבה בפני עצמה, שיש ריוח של אות קטנה או מעט יותר בינה לבין תיבת לה’.