א. אף על פי שבתחילת הכתיבה אומר הסופר שהוא כותב לשם קדושת ספר תורה (תפילין, מזוזה), בכל פעם שכותב שם משמות הקדושים שאינם נמחקים, צריך לומר: הריני כותב “לשם קדושת השם“, ואם לא עשה כן פסול. ואפילו מקצת מן השם שהוא בא לכתוב כגון שנתקלקלה איזו אות או מקצת אות ואפילו קוצו של יו”ד המעכב והוא בא לתקנו, צריך לקדשו, ואם לא קידשו עיין בהערה.

ב. כשאומר “לשם קדושת השם” צריך לכוין שהוא מקדש שם השם בכתיבתו, ולא די בכוונה שיודע שכותב שם השם.

ג. כתב שם אחד ושכח לקדשו ואינו יודע איזה הוא, וגם לא ידע ששם הוא כותב, נפסל כל הספר תורה.

ד. כתב חלק מהאות שלא לשמה וגמר את האות לשמה, יש פוסלים, ויש מכשירים בדיעבד וכן עיקר. אבל אם כתב מקצת האות לשמה וגמר את האות שלא לשמה, פסול.

ה. סופר שבא לכתוב את השם וטעה ואמר “לשם קדושת ספר תורה” [או לשם קדושת תפילין או מזוזה] ומחשבתו היתה “לשם קדושת השם” רק שלא אמר בפיו “לשם קדושת השם”, כשר.

ו. סופר שחושב מחשבות ולבו בל עמו ולפני כתיבת השם אמר “לשם קדושת השם”, כשר.

ז. סופר או מגיה הבא לתקן ספר תורה (או תפילין ומזוזות), והתיקון הראשון שהזדמן לו הוא בשם השם, לא די שיאמר “לשם קדושת השם” בלבד אלא צריך לומר “לשם קדושת ספר תורה ולשם קדושת השם“. ואם אמר רק “לשם קדושת השם”, עיין בהערה.

ח. צריך לומר בפיו “לשם קדושת השם”, ואם אמר בפיו אך לא השמיע לאזניו, כשר. ואם לא אמר בפיו אלא שכיון במחשבתו שהוא כותב “לשם קדושת השם” יש פוסלים ויש מכשירים בדיעבד וכן עיקר, אבל אם לא כיון גם במחשבתו “לשם קדושת השם” אלא כתבו בסתם בלא ידיעה, דהיינו שהיה מעתיק מן הספר ולבו בל עמו, פסול. וכל שכן אם חשב שכותב תיבה אחרת שפסול. ולענין מחיקת השם באופנים הנ”ל עיין בחלק ד’ בפרק ד’ סעיפים א-ד.

ט. יש אומרים שלפני הכתיבה כאשר מקדש ואומר “לשם קדושת ספר תורה” שיוסיף ויאמר “וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם“, שאם ישכח אח”כ לקדש את השם תועיל אמירה זו שלא יפסל השם. ויש אומרים שאם שכח ולא קידש שם מהשמות הקדושים אפילו במחשבה פסול, אף שהוסיף ואמר בתחילת הכתיבה “וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם”, וכן עיקר. אבל כשיש ספק לסופר אם קידש את השם ובתחילת הכתיבה הוסיף ואמר: “וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם”, יש להכשיר ועיין בהערה. ולכן טוב שהסופר יוסיף ויאמר בתחילת הכתיבה “וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם”, וכן נוהגים.

י. וכן אם בתחילת הכתיבה לא קידש הסופר את האזכרות ויש לו ספק אם קידש את השם וידע ששם הוא כותב, כשר. והוא הדין אם בתחילת הכתיבה קידש את האזכרות וכשכתב את השם לא קידשו אבל ידע ששם הוא כותב, כשר. ועיין בהערות.

יא. סופר שכתב אות אחת או יותר ולא קידשן, יש אומרים שיקדש את שאר אותיות השם אפילו אם כבר כתב את רוב השם, וכל השם מתקדש שקידושו וגומרו באים כאחד(20), אבל אם נזכר לקדש כשבא לכתוב אותיות הנטפלות לא מועיל. וי”א שקדושת השם צריכה להיות מתחילה ועד סוף ולכן אם כתב אות אחת ולא קידש את השם פסול, ויש להחמיר כמותם. ומ”מ כשיש עוד צירוף, כגון: שקידש את האזכרות בתחילת הכתיבה, או שכאשר כתב את האותיות הראשונות שלא קידשן, ידע ששם הוא כותב, או שהוא מסופק אם קידשן יש להקל בזה, ומהיות טוב נכון שיעביר על כל השם קולמוס לשמה בזהירות באופן שלא יקלקל את השם ועיין בהערה. וכל זה דוקא כשכתב את האותיות הראשונות ידע ששם הוא כותב או שכתבן בסתם, אבל אם חשב שתיבת חול הוא כותב, לא מועיל קידושו וגומרו באים כאחד, כמבואר בחלק ד’ פרק ד’ סעיפים ה-ו. ע”ש. ועיין בהערה.

יב. סופר שבא לכתוב אות אחת החסרה בשם ושכח לקדשה, וגם לא ידע שאות של שם הוא כותב, אע”פ שקידש את השמות בתחילת הכתיבה, פסולה ולא מועיל להעביר עליה קולמוס לשמה, וצריך לקלוף את השם מן היריעה.

יג. ואלו הם השמות הקדושים שצריך לקדשם: הוי”ה, יה, אדני, אלהים, אל, אלי, אלוה, אלהַי , אלהֵי, אלהיך, אלהיהם, אלהיכם, אלהינו, אלהיו, שדי, צבאות, אהיה. ועיין בהערה.

יד. כשמקדש את השם אין צריך לפרש איזה שם הוא כותב אלא אומר “לשם קדושת השם“.

טו. הבא לכתוב שם גדול כגון אלהים וטעה וחשב שצריך שם קטן כגון אל, ואח”כ כתב כהוגן, או בא לכתוב אלהיכם וטעה וחשב שצריך לכתוב אלהים, ואח”כ כתב כהוגן, כשר.

טז. הבא לכתוב שם אדני ובמחשבתו חשב שכותב שם הוי”ה וכתב אדני, יש להכשיר. וליתר שאת יעביר עליו קולמוס לשמה.

שם ספק-קודש

יז. שם שהוא ספק-קודש צריך לקדשו על תנאי, וכך יאמר: הריני כותב שם זה, אם הוא קודש הריני כותבו לשם קדושת השם, ואם הוא חול הריני כותבו כשאר אותיות שבספר תורה. ואם לא כפל את התנאי אלא אמר “שאם הוא קודש הריני כותבו לשם קדושתו”, כשר. ואם שכח להתנות וקידשו, כשר. [עיין בחלק ד’ פרק י”ד, מי הם שמות ספק-קודש שיש לקדשם על תנאי].

יח. שם שהוא ספק-קודש ומסופק אם קידשו, כשר. ומ”מ באופן שאפשר יעביר עליו בזהירות קולמוס ויקדש על תנאי כמבואר בסעיף הקודם.

יט. כתב שם ספק-קודש בסתם בלא ידיעה, דהיינו שהיה מעתיק מן הספר ולבו בל עמו, אם קידש את האזכרות בתחילת הכתיבה, הרי זה כשר ואסור במחיקה. ומ”מ באופן שאפשר יעביר עליו בזהירות קולמוס ויקדש על תנאי כמבואר בסעיף י”ז. ואם לא קידש את האזכרות בתחילת הכתיבה, הרי זה פסול ומותר במחיקה, וכל שכן אם חשב שהוא חול שפסול ומותר במחיקה.

כ. אם קידש שם חול כגון: “אלהים אחרים“, או שמסופק אם קידשו, עיין בחלק ד’ פרק ד’ סעיפים יז-יט.

אותיות הנטפלות לשם

כא. אות הנטפלת לשם מלפניו כגון: ל להשם או ב בהשם אין צריך לקדשה, ומכל מקום יכול לקדש את השם קודם כתיבת האות הנטפלת ואין זה נחשב הפסק.

כב. אות הנטפלת לשם מאחוריו כגון ך’ של אלקיך או כם של אלקיכם אין צריך לקדשן בפני עצמן ומתקדשות עם עיקר השם. אבל אם כתב אות נטפלת אחרת בטעות או שנמחקה הנטפלת, וכשבא לכותבה מחדש כתבה בסתם ולא אמר “לשם קדושת השם”, בין אם קידש את האזכרות בתחילת הכתיבה, ובין אם לא קידש את האזכרות בתחילת הכתיבה אבל ידע שנטפלות לשם הוא כותב, כשר. וטוב להעביר עליהן בזהירות קולמוס לשמה להחשיבן מהודרים.

לפני כתיבת השם

כג. קודם שיכתוב כל שם מהשמות הקדושים בתפילין ומזוזות יזהר לקרוא כל מה שכתב באותה פרשה, כדי שלא יבואו לידי גניזה על ידו, כגון: ששכח לכתוב אות וכיו”ב. ויש אומרים כיון שהוא נזהר לקרוא לפני כל שם שכותב, אינו צריך לקרוא לפני כתיבת כל שם מתחילת הפרשה, אלא יקרא רק מה שכתב לאחר השם הקודם, וכן עיקר.

כד. קודם שיכתוב את השם הנכבד והנורא יכין לבו אם צריך לירוק או לנקות חוטמו, ויעשה זאת מקודם וינקה את ידיו ויקדש את השם ויכתבנו בכוונה זכה וצלולה. ויזהר הרבה שיכתבנו במתון ובישוב הדעת ושתהיינה האותיות הדורות ונאות.

כה. כשהוא כותב ורואה שהוא קרוב אל השם והדיו כלה מן הקולמוס באופן שיצטרך לטבול את הקולמוס ולכתוב את השם, אל יכתוב עד השם אלא יניח לכל הפחות אות אחת קודם השם ויטבול את הקולמוס ויכתוב אות זו, ואח”כ יכתוב את השם. והטעם שלא יכתוב את השם מיד לאחר שטבל הקולמוס, א. מפני שיש חשש שמא יהיה עליו ריבוי דיו או שיער ולא יצא הכתב מיושר. ב. כיון שצריך לקדש את הדיו שעל הקולמוס קודם שיכתוב את השם ע”י שיכתוב בו איזו אות, ואז חלה על הדיו קדושה ועתה ראוי לכתוב בו את השם. ועיין בהערה.

כו. ואם לא הניח אפילו אות אחת לפני השם יטבול את הקולמוס ויחפש אחר אות או תג שצריכים דיו וימלאם ואח”כ יכתוב את השם. אבל לכתוב מקודם אות אחרת של חול במקום אחר שאינו של סת”ם, אסור, כיון שדיו זה מוכן לשם אין לכתוב בו דבר של חול.

כז. אם באמצע כתיבת השם צריך דיו, יטבול את הקולמוס באותיות חול הלחות שלפני השם ויגמור את השם, אבל אסור לקחת דיו מאותיות השם עצמן, אם לא שיש ריבוי דיו על האות באופן שיש לחוש שע”י ריבוי הדיו תתקלקל האות ח”ו, שאז מותר לטבול למעט את הדיו היתר. ויש מתירים לטבול באותיות השם אף אם אין חשש לריבוי דיו. וטוב להחמיר.

כח. אם אין דיו באותיות שלפני השם יטבול את הקולמוס בדיו שבכלי, רק שידקדק לקחת מעט דיו לגמור כתיבת השם כדי שלא יהיה חשש קלקול, והטבילה אינה הפסק כיון שהיא לצורך השם, אבל לא יכתוב בענין זה אות אחרת תחילה משום הפסק.

כט. סופר שכותב בקולמוס שיש בראשו מזרק מלא בדיו, שמטפטף מידי פעם טיפה אחר טיפה לקולמוס כדי שלא יצטרך הסופר לטבול הקולמוס כל פעם בקסת אלא יכתוב כתיבה ברצף, וכאשר המזרק מלא בדיו הוא מספיק כדי לכתוב כעמוד שלם בס”ת. בכל פעם שמגיע הסופר לשם קדוש, מקדשו וממשיך לכתוב כדרכו, ונחשב כמהודר ללא כל חשש ופקפוק. ואם לאחר מילוי המזרק בדיו הזדמן לו מיד שם, יחפש אחר אות או תג שצריכים דיו וימלאם ואח”כ יכתוב את השם.

הפסק בכתיבת השם

ל. היה כותב את השם, אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. [אבל למלך מאומות העולם פוסק, שיש בזה פיקוח נפש]. וכן אינו פוסק לקדיש וקדושה וברכו. ונכון שישים לבו לפני כתיבת השם, שאם עומד לשמוע קדיש וקדושה וברכו, כגון שהוא גר מאחורי בית הכנסת וכיוצא, ימתין ויענה ואח”כ יכתוב את השם.

לא. היה כותב את השם ושמע אזעקת מלחמה, מותר לו להפסיק באמצע השם, ואח”כ כשיחזור לכותבו יקדשו שנית.

לב. אם הפסיק בכתיבת השם ואפילו דיבר דברים אחרים באמצע כתיבת השם אינו נפסל בכך, ובלבד שלא יסיח דעתו מן הכוונה. אבל אם הסיח דעתו וכשחזר לכתוב מה שהשאיר מאותיות השם אמר או שחשב שכותב :”לשם קדושת השם”, כשר. ועיין בהערה.

לג. אם באמצע כתיבת השם נצרך לנקביו, כל שלא הגיע לשיעור שעובר על “בל תשקצו”, לא יפסיק. ואם הגיע לשיעור זה, יפסיק. וכשחוזר צריך לקדש את האותיות שנשארו. ואם כתב ולא הפסיק, כשר.

לד. אם באמצע כתיבת השם נדבקה אות לחברתה ולא נשתנתה צורתן, לא יפסיק לכתוב את השם וימתין עד שיתייבש כדי להפריד הנגיעה, אלא ימשיך לכתוב את כל הפרשה ויפריד הנגיעה אח”כ. וכל שכן שלא יפסיק באמצע השם לתקן איזו אות מתיבה קודמת שאינה ניכרת היטב וכדומה.

כתיבת שמות רצופים

לה. הבא לכתוב שני שמות זה אחר זה מותר להפסיק ביניהם, וכשיחזור לכתוב את השם השני צריך לחזור ולומר שהוא כותבו “לשם קדושת השם”. אבל כשאינו מפסיק ביניהם די לומר אפילו לכתחילה על הרבה שמות רצופים זה אחר זה “הריני כותב שמות אלה לשם קדושת השם”. אבל טוב לקדש כל שם ושם בפני עצמו, ורשאי להפסיק ביניהם משום שכל שם נשלמת כוונתו בגומרו אותו, וכן נוהגים. אבל לא ירוק בין שם לשם.

לו. רשאי הסופר להניח בספר תורה את מקום כתיבת השמות הקדושים פנוי, ולכותבן אח”כ בקדושה ובטהרה אחרי טבילה במקוה ומתוך הכתב, ובלבד שלא יראה כמנומר, דהיינו שיקפיד שיהיה הדיו כמו הדיו הכתוב מקודם בשאר הס”ת, והכתב כשאר הכתב הכתוב בס”ת באותו עובי קולמוס, שלא תראה הכתיבה דקה וגסה. ומ”מ אם לא נעשה כן אין לפסול. ולמנהג הסופרים בזמנינו שנוהגים לטבול בכל יום או עכ”פ טבילת עזרא, אין צריך להחמיר ולהדר בזה ולטבול עבור השמות, שהרי את כל הכתיבה כותבים בטהרה, וכן המנהג פשוט בזמנינו אצל הסופרים שאינם משאירים את מקום השמות פנוי.

לז. אין שום הידור כלל לטבול במקוה לפני כתיבת כל שם ושם בתפילין ומזוזות, ודי בטבילה אחת בכל בוקר כמנהג הסופרים.

כסדרן

לח. בספר תורה – יש אומרים שגם בספר תורה צריך לכתוב את השמות הקדושים כסדרן דוקא, ואם לאו פסול. ויש אומרים שאין צריך, ואפילו אם כתב את השם למפרע מסופו לתחילתו כשר, וכן עיקר. ולכתחילה נוהגים לכתוב את השמות כסדרן, אבל אם נעשה פיסוק באות או נמחקה אחת האותיות הראשונות של השם הוה, או שמתחילה שכח לכתוב אות ראשונה כגון י’ וכתב הוה, מותר לתקנן ולכותבן מחדש בלי שום פקפוק ושאר האותיות נשארות בקדושתן.

תיקונים בשם

לט. הבא לתקן פיסוק באות מהשם צריך לומר “לשם קדושת השם”, הואיל ובלא התיקון האות פסולה, שאין עליה צורת אות כראוי, וצריך מעשה כתיבה להכשירה. ואם חיבר הפיסוק ולא אמר “לשם קדושת השם” אבל קידש את האזכרות בתחילת הכתיבה, וכשתיקן ידע ששם הוא מתקן, כשר. וכן אם הוא מסופק אם קידש את השם, אבל בתחילת הכתיבה קידש את האזכרות, כשר. ואם הוא מסופק אם קידש את השם ולא קידש את האזכרות בתחילת הכתיבה, או שקידש את האזכרות בתחילת הכתיבה אבל כתב את השם בסתם, פסול וצריך לקלוף את השם. [אם חיבר פיסוק באות חול ולא אמר לשמה עיין בהערה].

מ. במה דברים אמורים בפיסוק דק אפילו הניכר להדיא ותינוק מכיר את האות, אבל בפיסוק גדול עיין פרטי הדין בחלק ד’ פרק י”ג סעיף י”ד.

מא. הבא לגרד נגיעה בין אות לאות בשמות הקדושים, לכתחילה צריך לומר “לשם קדושת השם”, ואם לא קידש, כשר, כיון שהגרידה אינה מעשה כתיבה. עיין בחלק ד’  פרק ז’ סעיף יג-יח פרטי הדינים בזה.

מב. שם שאותיותיו מרוחקות זו מזו, כגון: אד ני, לכתחילה צריך לקרב את הדל”ת לנו”ן “לשם קדושת השם” וכנ”ל בסעיף הקודם. ואם הסופר משך והרחיב את האות דל”ת ולא אמר “לשם קדושת השם”, כשר, משום שתיקון זה אינו בכלל כתיבה.

מג. אם בא לתקן שם חול כגון: אלהים אחרים וטעה ואמר “לשם קדושת השם”, עיין בחלק ד’ פרק ד’ סעיף כ’.

מד. אם עבר על חק תוכות בכתיבת השם עיין בחלק ד’ בפרק א’ סעיף י’.

מה. יצא השם או חלקו חוץ לשיטה עיין פרטי הדין בח”א פרק ח’ סעיף ח-ט.

כתיבת השם ע”פ הסוד

מו. ע”פ הזוהר הקדוש ורבותינו המקובלים יש לכתוב את השם בחילוק אותיות ובכוונה הראויה לפי סודם של דברים, וכן נוהגים חסידים ואנשי מעשה מהשרידים אשר ה’ קורא, אשריהם ואשרי חלקם. אולם רוב ככל הסופרים אינם באים בסוד ה’ ואין שום תועלת או תוספת הידור אם יכתבו את השם בחילוק אותיות ללא הכוונות המיוחדות, ואדרבא יש לחוש שיקלקלו את השם ח”ו. לכן יש לכותבו כשאר אותיות ולומר לפני כתיבתו “לשם קדושת השם”.

השמות מאחורי המזוזה

מז. כותבים שם שד”י מאחורי המזוזה, יש אומרים שצריך לכותבו כנגד תיבת “והיה” וכן נוהגים הספרדים, ויש אומרים כנגד הריוח שבין הפרשיות, וכן נוהגים האשכנזים. ולכתחילה יכתבנו לשם קדושת השם.

מח. אם כתב שד”י שלא במקום הנכון, יש אומרים שיכתוב עוד שד”י במקומו הראוי. (עיין בהערה). ואם שכח ולא כתב שד”י כלל, וקבע המזוזה בדלת, יצא י”ח מצות מזוזה.

מט. יש נוהגים לכתוב מאחורי המזוזה כוז”ו במוכס”ז כוז”ו כנגד תיבות ה’ אלקינו ה’, ויש שלא נהגו, ודעת גדולי רבותינו הספרדים שלכתחילה אין לכותבו, ונהרא נהרא ופשטיה. [ואסור להוסיף שמות אחרים במזוזה כגון “קרע שטן” וכמ”ש בהערה 52]