קידוש הסת”ם

א. לפני כתיבת ספר תורה תפילין מזוזה ומגילה, צריך לומר בפיו שהוא כותב לשם קדושה, ולכן כשכותב ספר תורה יאמר “ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה”. וטוב שיוסיף ויאמר “וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם”. ויאמר הקידוש סמוך לתחלת הכתיבה ולא לפני כן. וצריך לומר קידוש זה בפיו דוקא, אבל אם קידש במחשבתו, פסול, (ובמגילה כשר וכמ”ש בסעיף ד). וכל שכן אם כתב סתם בלא כוונה שפסול. ואם קידש בפיו ולא השמיע לאזניו כשר, וכמ”ש בהערה 5.

ב. סופר שקידש בתחלת כתיבתו כדין ובאמצע הכתיבה המשיך לכתוב סופר אחר, או שבא לתקן איזו טעות, צריך הסופר השני לקדש שוב לפני שיכתוב, ולא מועיל לסופר השני מה שקידש הסופר הראשון, ואם הסופר השני לא קידש, פסול. ואפילו הסופר עצמו אם כבר גמר לכתוב את כל הספר תורה, והניחו בבית הכנסת לקרוא בו, ועתה יש צורך לתקנו, צריך לקדש מחדש. ועיין בהערה.

ג. יש מי שאומר שאע”פ שאמר הסופר בתחילת הכתיבה שכותב לשמה, מכל מקום צריך לכוין במחשבתו בכל זמן הכתיבה שכותב לשמה. אבל רוב הפוסקים לא סוברים כן אלא די במה שאמר בתחילת הכתיבה שכותב לשמה, ואף שכותב השאר בסתם בלא כוונה כשר, וכן נוהגים. רק שלא יסיח דעתו בשמיעת קלטות של שירים או דברי תורה. ועיין בהערה.

ג*. סופר שבא לכתוב תפילין, וטעה שחשב שכותב מזוזה ואמר, “לשם קדושת מזוזה”, וכן להיפך שבא לכתוב מזוזה ואמר “לשם קדושת תפילין”, פסול. אבל אם בתחילת הכתיבה אמר כראוי “לשם קדושת מזוזה” ובאמצע הכתיבה כשבא לכתוב לאחר שהפסיק, טעה ואמר “לשם קדושת תפילין”, כשר. וכן להיפך שהעיקר כפי מה שאמר בתחילת הכתיבה.

ד. סופר שכתב מגילת אסתר ולא אמר שכותב “לשם קדושת מגילה”, ורק חשב שהוא עושה כן כדי שהקורא בה יצא י”ח מקרא מגילה, כשרה, ומותר לקרוא בה לכתחילה. ואפילו אם לא חשב כלל, אלא כתב אותה בסתם, כשרה לדעת מרן שקבלנו הוראותיו ויוצאים בה י”ח, ואם יש לו מגילה אחרת שנכתבה לשמה, יקרא בה.

ד*. מזוזה שלא נכתבה לשמה שהתערבה עם שתי מזוזות או יותר שנכתבו לשמה ואי אפשר להכירה, יש להתיר כל המזוזות. ויש להודיע לקונה שאינן כשרות לכו”ע דשמא חפץ במהודרות דוקא שכשרות לכו”ע. ומ”מ לאשכנזים יש להחמיר שלא לקבוע שום אחת מהמזוזות דהו”ל דבר שבמנין שאינו בטל ברוב.

ד**. אם כתב פרשיות דרש”י ורוצה לשנותן לר”ת או להיפך, עיין בפרק ט”ו סעיף י”א ובהערה שם.

לשמה בחצי אות

ה. יש אומרים שכתיבת כל האות צריכה להיות לשמה, ואם חלק מן האות נכתב שלא לשמה, אע”פ שגמר האות נכתב לשמה, פסול. ויש מכשירים בדיעבד, בין בכתיבת סת”ם ובין בכתיבת האזכרות וכן עיקר. אבל אם כתב מקצת האות לשמה וגמר שלא לשמה, פסול. ופשוט שאם כתב אות שלימה שלא לשמה, פסול.

ו. אם נפלה טפת דיו ונעשתה כחצי אות, והסופר השלימה לאות בכתיבה, יש פוסלים ויש מכשירים, כיון שבשעה שנגמרה ונעשתה אות נעשתה בכתיבה, וכן עיקר. ומכל מקום היות ודבר זה לא מצוי כל כך, טוב להחמיר בזה. ואם הטפה שנפלה עדיין לחה, יזיזנה בקולמוס ממקום למקום עד שיעשה ממנה אות שלימה.

ז. סופר שטעה בכתיבתו וכתב אות אחרת שלא במקומה, וכשבא לתקן לא גרד את כל האות אלא השאיר ממנה חלק כדי לצרפו לאות החדשה שיכתוב, כגון שטעה וכתב בי”ת במקום דל”ת, וכשתיקן וגרד לא גרד את כל הבי”ת אלא השאיר את הגג ואח”כ הוסיף לה רגל ועשאה דל”ת, כשר, היות וחלק זה נכתב בקדושה וגם נעשה בכתיבה. ועיין בפרק יב סעיפים יב-יג. ולקמן סעיף טו.

הפסקה בכתיבה

ח. כשמתחיל לכתוב ספר תורה יאמר “ספר תורה זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה”, ומספיק לכל הספר אע”פ שכתיבתו נמשכת זמן רב. (מלבד האזכרות שצריך לחזור ולקדשן. ולכתחילה טוב שבכל פעם שבא לכתוב שיאמר שכותב לשמה. וכן בתפילין אם קידש בתחילת הכתיבה, מועילה אמירתו אפילו אם הפסיק בכתיבתו בין הפרשיות, ולכתחילה טוב שיאמר בכל פעם שבא לכתוב ובתחלת כל פרשה, שהוא כותב לשמה, וכן נוהגים ועיין בהערה דמעיקר הדין כשאומר לשמה על פרשיות של יד מועיל גם לפרשיות של ראש.

ח*. סופר שכותב שתים או שלש מזוזות בזו אחר זו, או שמתקן כמה מזוזות או כמה זוגות תפילין בזה אחר זה, וקודם כתיבת מזוזה ראשונה אמר “מזוזות אלו שאכתוב היום לשם קדושת מזוזה”, מועילה אמירה זו גם למזוזה שניה ושלישית, ומכל מקום לכתחילה יאמר לפני תחלת כל מזוזה “לשם קדושת מזוזה” כנהוג. ועיין בסוף ההערה עד מתי באותו היום מועיל הלשמה.

תקונים

ט. תקון פיסוקים באותיות צריך להעשות לשמה, הואיל ובלא תיקונן הן פסולות, שאין עליהן צורת אותיות כראוי.

י. גרידת נגיעה בין אות לאות, לכתחילה צריכה להעשות לשמה, ובדיעבד אם לא קידש, כשר, שהגרידה אינה מעשה כתיבה.

יא. אם יש ריוח בתיבה ונראית כשתי תיבות, והסופר משך והרחיב את האות שלפני הריוח כדי שתראה תיבה אחת ולא אמר “לשם קדושת תפילין”, כשר, שתקון זה אינו בכלל כתיבה. וה”ה לאותיות השם.

יב. סופר המגיה ספר תורה ומתקן בו דיבוקים ופיסוקים ולא ידע שצריך לומר “לשם קדושת ספר תורה” ותיקן בכמה מקומות בדיבוקים ופיסוקים, ופעמים שינה אות ה’ לאות ח’ וכיוצא בזה, נכון להחמיר שלא לקרוא בספר תורה זה בפרשת זכור [ובפרשת פרה] אלא יקראו בספר תורה אחר, אם לא שיחזור לתקן את כל מה שתיקן שלא לשם קדושת ספר תורה. ובשאר שבתות השנה אין לפסול לקרות בו אם אינו יודע את המקומות שתיקן, שהרי בודאי בשעה שבא לתקן הספר תורה כוונתו היתה להכשיר הס”ת לקרוא בו בשבת, ומאחר ולא ידוע איפה תיקן, יש להקל בדיעבד. וכל זה דוקא בספר תורה, שמצרפים את דעת הרמב”ם שמותר לברך על ספר תורה פסול, אבל בתפילין ומזוזות אם לא קידש בפיו, פסול, וכנ”ל בסעיף א’.

כתב על גבי כתב

יג. אם נפלה טפת דיו על גבי קוי האות ממש ולא נשתנתה צורת האות, וכן אם העביר קולמוס על האות ולא אמר שעושה זאת לשמה, יש פוסלים ויש מכשירים וכן עיקר. ונכון להעביר על האות עוד קולמוס לשמה, וכשר לכל הדעות.

יד. אות שנכתבה שלא לשמה פסולה, ולא מועיל להעביר עליה קולמוס לשמה. ועיין בהערה.

טו. אות או תיבה שנכתבה שלא לשמה, או שנכתבה שלא לשם סת”ם, צריך למחוק אותה לגמרי שלא ישאר שום רושם על הקלף, וה”ה אם מוחק תיבת חול ורוצה לכתוב במקומה אזכרה. אבל אם אות או תיבה נכתבה לשם סת”ם ומחק אותה הסופר ונשאר שם רושם, מותר לכתוב עליו ואין בזה חשש כלל.