דרך הכתיבה

א. צריך שיכתוב בימינו שאין דרך כתיבה בשמאל, ואם כתב בשמאל פסולים. ואם אי אפשר למצוא אחרות, יניח התפילין בלא ברכה.

ב. איטר יד, ידו השמאלית נחשבת ימין, ויכתוב ספר תורה תפילין ומזוזות בשמאל, ואם כתב בימין פסולים. ותפילין שכתבן האיטר כשרות לכתחילה ואין בהם חשש כלל גם למי שמתנהג בכל דרכיו על פי הסוד. ועיין בהערה.

ג. סופר השולט בשתי ידיו יכתוב בידו הימנית, ואם כתב בשמאל כשר.

ד. סופר שכותב בימין ושאר המלאכות עושה בשמאל או להפך, יש אומרים שלכתחילה אין לקבלו לסופר ובדיעבד אין לאסור. וי”א שגם לכתחילה אפשר לקבלו לסופר, וכן עיקר.

ה. סופר שנקטעה ידו השמאלית, אף על פי שאינו בקשירה, כשר לכתוב תפילין.

ו. כתב בפיו או ברגלו פסול, ואם אי אפשר למצוא אחרות, יניחן בלא ברכה.

ז. אם תיקן פיסוקים באותיות בידו השמאלית, דינו ככותב בשמאל שפסול. אבל להפריד דיבוק באותיות אף שלכתחילה לא יפריד בשמאל, מכל מקום אם הפריד (באופן שאין איסור חק תוכות) כשר. ובספר תורה יגרוד קצת מצידי האותיות ויפסלן ויחזור ויכתבן מחדש, שבמקום שאפשר לתקן נחשב הדבר כלכתחילה. אבל בתפילין ומזוזות שיש בתקון זה משום שלא כסדרן, כשר כמו שהוא.

ח. אין לכתוב או לתייג אותיות בכפפות על הידים אף במקום קר ביותר, ואפילו אם ראשי האצבעות של הכפפה חתוכות. ומ”מ מותר לכתחילה לכרוך על הקולמוס ספוגית וכיו”ב לנוחיות הכתיבה.

ט. יש אומרים שסופר הכותב פרשיות דרבנו תם, צריך גם שיהיה מניח תפילין דרבנו תם. ויש אומרים שאינו צריך, וכן עיקר.

י. אדם שידו עקומה ומחזיק את העט מצד גב היד, אסור לו להיות סופר סת”ם.

י*. אדם שאצבעו עקומה ואוחז הקולמוס באגודל ובאמה, כשר לכתיבת סת”ם.

יא. הקונה ספר תורה ובא לכתוב את האותיות האחרונות כנהוג, אך טעה ותפס את הקולמוס בידו השמאלית, והסופר אוחז בידו וכותב. אם יצאו אותיות טובות ככתב הסופר עצמו, כשר. אבל אם התקלקלה קצת צורתן מפני אחיזתו של בעל הספר, אין להכשיר. (סופר שסיים כתיבת ספר תורה ומשאיר לקונה אותיות חלולות או פסוקות עיין בהערה 19).

יא*. תפילין או מזוזות שנעשו בדפוס, או בצלום פוטוגראפי וכן ספרי תורה ומגילות שנעשו בדפוס משי על קלף, פסולים לגמרי אפילו בדיעבד, ואין יוצאים בהם ידי חובת המצוה כלל. ובהיות שבזמנינו נמצא שיש רמאים המפיצים פרשיות תפילין או מזוזות שנעשו בדפוס או בצלום, וכן מדפיסים ספרי תורה ומגילות שנעשו בדפוס משי על קלף, יש לעורר את הציבור להזהר בדבר.

יא**. אם הסופר הניח את ידו עם הקולמוס על הקלף ונוצר חלק מן האות, כגון שצריך לכתוב אות ה’, ולאחר שכתב את הדל”ת הניח ידו על הקלף ונעשתה הרגל הפנימית ללא הולכה והובאה של הקולמוס, כשר.

יראת שמים

יב. כותבי ספר תורה תפילין ומזוזות צריכים להיות בקיאים בהלכות סת”ם ובדקדוקי חסירות ויתרות, שאם התפילין פסולות ח”ו, מלבד עוון גזל החמור, המניחן מברך ברכה לבטלה בכל יום וגם שרוי בלא מצות תפילין, ונמצא עונש הסופר מרובה, לכן המתעסק בכתיבתן ובתקונן צריך להיות ירא שמים וחרד לדבר השם. וסופר שכותב תפילין טובות וכשרות כפי יכלתו שכרו כפול ומכופל וניצול מדינה של גיהנם, וכמו שגילה המגיד למרן על אביו של מהרח”ו שחצי העולם עומד בזכות התפילין הכשרות שכותב.

יג. סופר שכותב את האותיות כהלכתן והוא ירא שמים, אע”פ שאין כתיבתו יפה כמו סופר אחר שאינו מוחזק כל כך ביראת שמים, חשובה כתיבתו של הירא שמים יותר. ועל כיוצא בזה נאמר “האדם יראה לעינים וה’ יראה ללבב”.

יד. כתיבת סת”ם מחייבת רכוז תמידי, היות וצריך הסופר לקדש את הכתיבה, וכן בכל פעם כשמגיע לשם משמות הקדושים צריך לקדשו, ולכן כשבא לנמנם לא יכתוב, שאינו כותב אז בכוונה. ומכאן יש להעיר לסופרים השומעים שירים ומנגינות או דברי תורה בשעת הכתיבה, ויש למחות בידם. [וכל שכן ששומע חדשות ברדיו שאז ודאי מסיח דעתו לדברי הבאי]. והמציאות מראה שסופרים ששומעים טייפ (אפילו בדברי תורה) או עוסקים בשיחה באמצע כתיבתם, יש להם הרבה שאלות אם קידשו את השמות הקדושים, והרבה פעמים טועים בכתיבת השמות, ובאים הרבה שמות לידי קליפה או מחיקה או לידי גניזה. [שו”ת שבט הקהתי ח”ב סימן ער”ה].

טו. מלאכת הסופר כרוכה בנסיונות לא קלים. סיבות רבות עלולות לפסול את הסת”ם. חלק גדול מפיסולים אלו אינו ניכר לאחר הכתיבה (כגון שלא כסדרן חק תוכות וכתיבה לשמה). איש מלבד הסופר אינו מודע להם ואינו יכול לבדקם. כל סופר עלול להקלע למצב שבו עליו לפסול פרשיות או מזוזות לאחר שהוא עמל עליהם שעות ארוכות, ורק מי שהוא ירא שמים, בכוחו לעמוד בנסיונות התדירים. זאת ועוד, לא תמיד הפיסולים בולטים וברורים גם לסופר עצמו, ולעתים קרובות אף דרושה תשומת לב רבה כדי להבחין בפיסול, ומי שאינו ירא שמים בתכלית עלול להחליט על פי דמיונו “שאין זו שאלה” וכדומה, ולמעשה האות פסולה. ולכן על כל ספק ישאל חכם, שמלבד הספק בדין יש לו גם נגיעה בדבר, וברוב פעמים דעתו נוטה להכשיר, מה שאין כן החכם שאין לו נגיעה בזה, ובפרט כאשר תהיה שאלה בשמות הקדושים אל יעשה דבר עד שישאל חכם.

הכשרים לכתיבה

טו*. ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן גוי או אשה או קטן אפילו הגיע לחנוך פסולים, משום דכתיב “וקשרתם וכתבתם” כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה אינו בכתיבה.

טז. הסופר צריך להיות גדול דוקא, דהיינו שהוא בן י”ג שנה והביא שתי שערות, ואין לסמוך על החזקה שהביא אלא צריך לבדקו. ונכון שלא יכתוב עד שימלאו לו ח”י שנה, שאז הוא בר דעת ויודע להזהר. וכן ראוי לסופר להיות נשוי אשה, כדי שלא יבוא לידי הרהור עבירה.

טז*. מגילה שנכתבה ע”י אשה או קטן שהגיע לחנוך, אם אין לפנינו מגילה אחרת הכשרה לכל הדעות, יוצאים בה ידי חובה. ואם נכתבה ע”י נער בן י”ג שנה אך לא נבדק אם הביא ב’ שערות, כשרה לקרוא בה אף לכתחילה.

הלמוד

יז. לא רק על הסופר מוטלת החובה ללמוד הלכות סת”ם אלא כל אדם חייב ללמוד הלכות אלה, כדי שידע אם פרשיותיו נכתבו כדין ועל מה להקפיד ומה לבקש מהסופר.

יח. המלמד את הסופרים הלכות סת”ם ומלאכת הכתיבה, צריך לבדוק את התלמיד קודם קבלתו אם הוא ירא שמים ובר דעת, ואם יודע שאין בו יראת שמים לא ילמדהו, ולא יתן עיניו בצרור הכסף, וגם לא יקבלו בתורת רחמנות, ויתקיים בו הפסוק “וצדקתו עומדת לעד” זה המזכה רבים כגון המלמד ליראי השם תקון תפילין לתקן לאחרים.

יט. לא יכתוב ספר תורה תפילין ומזוזות עד שיהא בקי בהלכה ובאומנות הכתיבה ויבחן ויקבל כתב סמיכה המעיד על כך, ועל כן מצוה על מי שמלמד לסופרים את מלאכת הכתיבה להתנות אתם שמלמדם בתנאי שלא יכתבו סת”ם בלא כתב סמיכה. וכן מגיה (בודק סת”ם) לא יבדוק סת”ם עד שיבחן ויקבל כתב סמיכה.

כ. אחר שלמד לכתוב האותיות היטב, יכתוב מגילה שאין בה שמות הקדושים ואח”כ מזוזות, תפילין וספר תורה.

כא. יכתוב כתיבה תמה שלא יחסר אפילו קוצו של יו”ד, ולכתחילה יכתוב כתיבה גסה קצת שלא תהיינה האותיות נמחקות מהרה, וכן מצוה ליפותן. ולא יכתוב תיבה אחת גדולה ואחת קטנה, ולא יעזוב האות עד שיעמידנה על תמונתה כראוי. וכמו כן ישתדל בכל עת לשפר את כתב ידו ולקבל הערות מאחרים.

הנהגה וחסידות

כב. הסופר יכתוב בטהרה שיטבול מטומאת קרי, ונאה לו הטבילה התמידית [ואם הסופר גר באיזור שאין שם מקוה עיין בהערה]. ויקדש פיהו מכל אלה וקללה, ותהיה לשונו נקיה, וקודם שיתחיל לכתוב יתודה על מה שעבר, ובעודו כותב לא יגע במקום מכוסה ואם נגע יטול מיד, ולא ישיח שיחת חולין, ויהיה לו מקום מיוחד שלא יכנס שם לא גוי וגויה ואפילו אשה, וגם שלא יטרידוהו ילדיו בעת הכתיבה.

כג. לפני שיתחיל לכתוב יתפלל ויאמר: יהי רצון מלפניך, ה’ אלקי ואלקי אבותי, שתשרה שכינתך במעשי ידי, ותצליחני בכתיבתי זאת שאני כותב תפילין (ספר תורה / מזוזה / מגילה) אלו לשם קדושת תפילין (ספר תורה / מזוזה /מגילה) שצויתנו ה’ אלקינו, ותצילני מטעות הכתיבה ומטעות הכוונה, אמן כן יהי רצון, ויהי נועם וגו’. ואח”כ יאמר “אנא בכח” בכוונה גדולה.

כג*. מי שנפל מידו ספר תורה צריך להתענות יום אחד (אא”כ הוא חולה שיש לפוטרו), ומ”מ אם הוא מלמד תינוקות או פועל ושכיר, יוכל לפדות התענית, וה”ה לתלמיד חכם שקשה לו להתענות.

אבל הרואה ס”ת שנפל לארץ אינו חייב מן הדין להתענות, מ”מ טוב הדבר לאדם ברי להתענות, אבל תשושי כח (וכ”ש מעוברות ומניקות שהיו בעזרת נשים) אין להחמיר וכ”ש לת”ח או מלמדי תינוקות, וכן פועלים ופקידים ושאר שכירים שלא יחמירו בזה להתענות, אלא יתנו פדיון התענית לצדקה. אבל הרואה בנפילת תפילין אין צריך להתענות, וכן מי שנפלה מידו מזוזה אין צריך להתענות, וכ”ש מגילת אסתר שנפלה מידו א”צ להתענות לפי שאין בה אזכרות כלל.

כד. סופר שנפלו לו התפילין בעת עבודתו, אינו צריך להתענות ויכול לכתחילה לפדות התענית, ושיעור הפדיון הוא כדי אכילת יום אחד.

כה. כשנפסלה פרשה או מזוזה יחתוך במקום אחד בין השיטין באופן שיהיה ניכר שהיא פסולה ולא יוכלו ליטלה רמאים ולמוכרה.

כו. מי שקנה תפילין מסופר מומחה וירא שמים, בחזקת כשרות, ואחר שהניחן שנים רבות מסרן לבדיקה ונמצא בהן טעות הפוסלת את התפילין מעיקרן, אינו צריך לישב בתעניות וסיגופים, ודי בזה שמיצר על שבא לידו מכשול למפרע ונפשו עגומה עליו, וטוב שיקבל עליו להניח תפילין דרבנו תם.

כז. אם נמצאו בפרשיות אותיות שנאמר עליהן בפוסקים “כשר בדיעבד” לא לעיכובא נאמר אלא למצוה, ומותר להניחן לכתחילה בבתים ולמוכרן כך, אלא שסתם קונה המדקדק במצוות רוצה שיהיו התפילין כתובות לכל הדעות לכתחילה, ועל כן חייב הסופר להודיע לקונה, ואם לא, יש חשש מקח טעות. וכל שכן אם הקונה אמר שברצונו להשיג תפילין או מזוזות “מהודרות” שחייב להודיעו. והוא הדין אם מביאים לו תפילין לבדוק ומוצא בהם דברים של דיעבד שצריך להודיעו. ועיין בהערות.

כח. סופר שקבל תפילין או מזוזות לעשות בהם תקונים ובעת התקון נפסלו, כגון שנפלה עליהם טפת דיו מהקולמוס, אם הוא מומחה ותקנן בחנם פטור מלשלם דמי התפילין או המזוזות, ואם עשה בשכר חייב. במה דברים אמורים כשלא התנה, אבל אם התנה שהוא מתקנן “בלא אחריות” ונפסלו בעת התקון, הרי הוא פטור מלשלם שהכל לפי תנאו. ומכל מקום הסופר מפסיד את שכרו המגיע לו עבור התקון.

כט. סופר שקבל ספר תורה לתקנו ולא תיקן את התגין, חייב לחזור ולתקן את התגין, שכל הנותן ספר תורה לתקון על דעת שיהיה כשר לכתחילה ולא בדיעבד.

ל. אין הסופר רשאי להשאיר דבר שאינו מתוקן על סמך תקון המגיה, כי שגיאות מי יבין, ופעמים יש טעות שאין מוצאין אותה הרבה מגיהים ולבסוף כשנמצאת רואים שנעשתה מתחלת הכתיבה.

ל*. מותר לשלוח תפילין ומזוזות באמצעות הדואר כאשר הם מונחים כלי בתוך כלי, וטוב ונכון לכתוב על החבילה “שביר” כדי שיזהרו שלא לזורקה, וכן נוהגים חסידים ואנשי מעשה. [ח”ב קונטרס “הגהה כהלכתה” הערה 53].

הקולמוס

לא. צריך לדקדק שיהיה הקולמוס נאה. וכותבין בקולמוס של קנה או בשל נוצה. ועתה נוהגים הסופרים לכתוב בקולמוס של נוצה.

לב.  שמעיקר הדין מותר לכתוב בקולמוס ברזל, מכל מקום לכתחילה אין לשנות ממנהג הסופרים ויש לכתוב בקנה או בנוצה. אבל מותר לכתחילה לעשות תקונים בסתו”ם בקולמוס ברזל, וכן נוהגים.

לב*. מותר לכתוב לכתחילה בקולמוס העשוי מזהב מכסף ומנירוסטה. וכן בקולמוס מפלסטיק ואין בו שום חשש.

לג. מנהג הסופרים לתייג את האותיות בצפורן ברזל. ועט גרפיקאים הנקרא “רפידוגרף” אם ידוע שהדיו שבו כשר דהיינו שאין בו חשש מצד המותר בפיך, וכל שכן אם נותן בו דיו של סופרים, מותר לתייג בו לכתחילה (וכמ”ש בפרק ג סעיף א.) והוא הדין לתקן בו אותיות כשרות או פסולות אם אי אפשר לעשות זאת בדייקנות בקולמוס רגיל .

לד. אין צריך לעשות הקולמוס לשמה.

לה. קולמוס שכתב בו סת”ם לא ישתמש בו תשמיש מגונה, ויזהר שלא יפול על הקרקע. ואם התקלקל או נשבר יגנוז אותו, ואם נשבר בצד שלא כתב בו אין צריך לגנוז את השבר ההוא. ולא יכתוב דברי חול בקולמוס שכותב בו סת”ם אלא יהיה לו קולמוס אחר לדברי חול.

זמני הכתיבה

לו. ברכת התורה. סופר שהשכים בבוקר לכתוב סתו”ם, יש אומרים שצריך לברך ברכות התורה קודם שיכתוב ויש אומרים שאינו חייב, ויש להחמיר ולברך ובפרט אם קורא כל מלה לפני כתיבתה כנהוג.

לז. זמן הכתיבה המובחר. אף שכל היום כשר לכתיבה מכל מקום עיקר הכתיבה תהיה מהבקר ועד חצות היום.

לח. ערב שבת. העושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה, שאף שירויח עתה יפסיד במקום אחר. והוא מזמן מנחה קטנה שהוא שעתיים וחצי קודם השקיעה בשעות זמניות, ולכן אסור לסופר סת”ם לכתוב בערב שבת לאחר זמן זה, אלא אם כן הוא צריך עתה למזוזה או לספר תורה או לתפילין, או שהוא דחוק לצרכי שבת. ומותר להגיה את ספר התורה שקוראים בו בצבור בשבת ולתקן את הטעויות שנמצאו בו, גם אחר זמן מנחה קטנה. אבל פרקמטיא ומסחר מותרים עד שעת הדלקת נרות, דהיינו עשרים דקות קודם השקיעה, וכן פשט המנהג ויש להם על מה שיסמוכו. ועיין בהערה.

לט. ערב יום טוב. איסור עשיית מלאכה בערב יום טוב דינו כמו ערב שבת.

מ. ערב פסח. אסור לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות היום.

מא. אם חל ערב פסח בשבת, מותר לעשות מלאכה בערב שבת אחר חצות היום עד מנחה קטנה, וכמו בכל ערב שבת.

מב. כל מה שמותר לעשות בחול המועד, כגון דבר האבד או מעשה הדיוט ולא מעשה אומן וגם דבר שיש בו צורך המועד, וכן פועל עני שאין לו מה לאכול, וכל יתר הדברים המותרים בחול המועד, (ע’ סעיף מ”ד) מותר לעשותם בערב פסח אחר חצות, כי איסור מלאכה בערב פסח אחר חצות בזמן הזה, קל יותר מדין מלאכה בחול המועד.

מג. מותר לעשות משא ומתן ופרקמטיא (סחורה) בערב פסח, אולם טוב להחמיר על כל פנים משעת מנחה קטנה ולמעלה.

מד. חול המועד. אסור לכתוב בכתיבה אשורית (כתב סת”ם) בחול המועד, ואפילו להגיה אות אחת בספר תורה כגון לעשות מרי”ש דל”ת, אסור, שכיון שאפשר להם לקרות בספר תורה אחר, הרי זו מלאכה שאינה לצורך המועד. במה דברים אמורים, שחסר בספר תורה אות או תיבה, אבל אם יש דיבוק באותיות שפוסל את הספר תורה באופן שאפשר לתקנו על ידי גרידת הדיבוק והפרדת האותיות זו מזו, מותר לתקנו בחול המועד, שאין זה מעשה אומן. וכן אות שנמחקה ונטשטשה ורישומה ניכר, מותר להעביר עליה קולמוס להכשירה, כי אין זה מעשה אומן. ואם אין להם ספר תורה אחר מותר לתקנו בחול המועד, אפילו בכתיבת תיבה או יותר, שחשוב כדבר האבד. וספר תורה שגמרו הסופר קודם החג, ורשם התיבות “לעיני כל ישראל” סביבות האותיות והניח חלק באמצעיתן, מותר לגמור את הספר בחול המועד, הואיל ואין בזה מעשה אומן. ומחיקת אות יתירה בסוף התיבה אינה חשובה מעשה אומן, ומותר לעשות זאת בחול המועד. וכן אות שנחלקה לשתים מותר להעביר עליה מעט דיו ולתקנה שאין זה מעשה אומן.

מה. תשעה באב. המנהג בכל ישראל שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, ואם הוא עני שאין לו מה לאכול לערב, מותר לו לעשות מלאכה בצנעה בתשעה באב, ולא יתפרנס מן הצדקה. ולהסתחר בפרקמטיא יש להחמיר, ויש מתירים לאחר חצות. וכל העושה מלאכה שלא בהיתר בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה.

מו. חנוכה. מותר בעשיית מלאכה, ויש המחמירים בשעה שהנרות דולקים.

מז. פורים. מותר בעשיית מלאכה, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים, אין עושים. והעושה מלאכה בפורים במקום שלא נהגו לעשות מלאכה, אינו רואה סימן ברכה מאותה המלאכה לעולם, וכעת המנהג בכל מקום שלא לעשות מלאכה ביום פורים, אבל בליל פורים מותר. וכל זה לענין כתיבת סת”ם, אבל מגילה, מותר לכתוב בפורים.

מח. מעיקר הדין מותר להסתחר בפרקמטיא בפורים. ומכל מקום טוב להחמיר, אלא אם כן הוא מוכר כדי להרויח לצורך הסעודה והמשתה של יום פורים כשאין לו לבזבז בריוח, ומכל שכן כשאין לו מה לאכול, שאפילו מלאכה ממש מותר לעשות בפורים.

מט. אבי הבן. יש אומרים שאסור לו לעשות מלאכה ביום הברית, כאדם המקריב קרבן, שביום שמקריב נאסר במלאכה.