א. אין כותבים ספר תורה תפילין ומזוזות אלא על עורות מבהמה חיה ועוף הטהורים ואפילו מנבלות וטרפות שלהם. אבל עורות של חיה ועוף הטמאים אסור לכתוב עליהם, דכתיב “למען תהיה תורת ה’ בפיך” ודרשו ממין המותר לפיך. ואם עבר וכתב עליהם, פסול. ועור הדג, אפילו הוא טהור אין כותבים עליו מפני הזוהמא שלו שאינה פוסקת בעיבוד

עיבוד העור

ב. העור צריך להיות מעובד בעפצים או בסיד וכיוצא בהם מדברים המכווצים את העור ומחזקים אותו, והמנהג לעבדו בסיד. והעור צריך להיות בסיד עד שהשיער יפול מאליו ולא ע”י גרידה, ואם הוציאו מהסיד קודם לכן, פסול.

ב*. אם נשאר על הקלף מעט שיער שלא ירד בעיבוד- כשר, ומ”מ יש לגרדו.

לשמה

ג. העור לכתיבת ספר תורה תפילין ומזוזות, צריך להיות מעובד לשמה. ולכתחילה יאמר בפיו שמעבדו לשמה, ואם לא אמר בפיו אלא חישב בלבו שמעבד לשמה, כשר. ואם לא עיבדו לשמה, פסול. ועיין בסעיף י”ח.

ד. אם לא אמר בתחלת העיבוד שמעבד לשמה, אע”פ שבגמר העיבוד אמר כן וגמר את העיבוד לשמה, פסול. ויש אומרים שאם נזכר בתוך זמן העיבוד בעוד שיש עליו שם דיפתרא, יטלו מן הסיד ויחזור ויתנו לתוך הסיד לשמה. וכן עיקר.

ד*. מגילת אסתר שהקלף שלה לא עובד לשמה, אם אין מגילה אחרת, מותר לקרוא בה וגם לברך עליה.

דרגות הקדושה

ה. ספר תורה תפילין ומזוזות חלוקים בקדושתם. קדושת ספר תורה גדולה מקדושת תפילין, וקדושת תפילין גדולה מקדושת מזוזה. ולשמה של קדושה חמורה מועיל לקדושה קלה, ולכן אם עיבד את העור לשם קדושת ספר תורה ואח”כ רוצה לכתוב עליו תפילין ומזוזות, רשאי. וכן אם עיבדו לשם תפילין מותר לכתוב עליו מזוזה. אבל לשמה של קדושה קלה לא מועיל לקדושה חמורה, ולכן אם עיבדו לשם תפילין ומזוזות פסול לכתיבת ספר תורה, ואם עיבדו למזוזה פסול לתפילין. ועיין סעיף ז.

ו. אם עיבדו לסת”ם אסור לכתוב עליו דברי חול אלא אם כן התנה על כך בפירוש בתחלת העיבוד שיהא מותר לשנותו לדברי חול. והסופרים המתלמדים נוהגים לקחת ממעבדי הקלף שאריות של קלפים שעובדו על תנאי לכתוב עליהם דברי חול, ועליהם מנסים את הקולמוס ומתאמנים בכתיבת האותיות. ועיין בסעיף ט.

ז. יכול להתנות על עיבוד העור ולהשתמש בו כפי תנאו, והוא שיאמר בפיו כשנותן את העורות לתוך הסיד “הריני נותן עורות אלו לתוך הסיד לשם קדושת ספר תורה, ואני מתנה שאוכל לשנותן לכל דבר כשארצה”. אך לא יאמר לשם קדושת ספר תורה או תפילין או מזוזות או שאר דבר הרשות, ואם אמר כשר. ויש אומרים שמצוה מן המובחר שלא לעשות תנאי בעורות כלל אלא לעבדם בפרטות לשם קדושתם, אבל אם אי אפשר לעשות כן, מותר.

ח. התחיל לכתוב ספר תורה ונפסלה היריעה ורוצה לכתוב על הקלף הנשאר תפילין ומזוזה, יש אוסרים, ואפילו אם הזכיר בעת העיבוד שהוא מעבדו גם לשם קדושת תפילין ומזוזות. ויש מתירים לכתוב עליהם תפילין אבל לא מזוזה. ויש מתירים לכתוב עליהם גם מזוזה. ולמעשה נראה שלכתחילה אין לכתוב עליהם תפילין ומזוזות אך אם כבר כתב, כשר.

ט. מה שמועיל התנאי שיהיה מותר לכתוב על הקלף דברי חול, דוקא אם עדיין לא כתב עליו דבר שבקדושה, אבל אם התחיל לכתוב עליו, אסור לשנותו לדברי חול.

י. אם פרשיות התפילין ארוכות ויש צורך לחתוך מהגליונות כדי שתכנסנה כולן לבתים, אם פרשיות התפילין חדשות שעדיין לא הניחו אותן, יש לומר שעדיין לא ירדה קדושה על הגליונות, שאין הפרשיות צריכות להם, ולכן מן הדין מותר לקצוץ אותן להכניסן לתוך הבתים. אבל אם כבר השתמשו בתפילין והניחו אותן אינו רשאי לקצוץ אותן, ועליו להשיג בתים גדולים יותר או להעמיק את חלל התפילין אם אפשר. ואם עבר וקצץ, אף על פי שלא טוב עשה בעמיו, התפילין כשרות ומותר להניחן, ואין בזה משום מצוה הבאה בעבירה. והגליונות שחתך טעונים גניזה ואסור לכתוב עליהם דברי חול. ואם לא חתך מהגליונות והניחן כך בבתים עיין בהערה 22.

י*. פרשיות תפילין שנשאר בהן גליון מיותר בסוף הפרשה או בתחילתה, רשאי הסופר לחתוך את הגליון המיותר.

חלקי העור

יא. העור בשעת עיבוד חולקים אותו לשניים והחלק החיצון שהוא לצד השיער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס. וקלפים שלנו אין חולקים אותם אלא מגרדים הרבה מצד הבשר עד שנשאר הקלף לבדו. וגויל הוא העור שלא נחלק, ולא הוסר ממנו רק השיער ותיקנו שם, ומצד הבשר לא הוסר כלום.

ספר תורה

יב. כותבים ספר תורה על הגויל וכותבים בו במקום שיער, ואם כתב על הקלף, כשר, והוא שיהיה כתוב בצד הפנימי שכלפי הבשר. ומנהג רוב ככל הסופרים לכתוב על הקלף לכתחילה.

תפילין

יג. הלכה למשה מסיני שכותבים תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל, ואם שינה פסול. וכותבים על הקלף במקום בשר דהיינו במקום הקרוב לבשר המחובר לדוכסוסטוס, ואם כתב עליו במקום שיער פסול. וסימן לדבר “כבוד אלקים הסתר דבר” פירוש שהתפילין ומזוזות שהם כבוד אלקים יכתבו במקום הסתר, דהיינו במקום דיבוקן יחד.

יד. יש להזהר שלא ישאר אף קרום דק של דוכסוסטוס על הקלף, ואם כתב אות אחת על הדוכסוסטוס ואפילו קוצו של יו”ד, פסול. ואם גירד והוריד את עיקר הדוכסוסטוס אלא שנשאר קרום דק מאוד, צריך להזהר בזה שלא להשאירו על הקלף, שאף קליפה דקה כחוט השערה הוי חשש דוכסוסטוס, ואם כתב עליו יש לו על מה שיסמוך. ואם בקלף יש גידים עיין בהערה.

מזוזה

טו. כתב את המזוזה על הקלף או על הגויל כשרה, ולא אמרו דוכסוסטוס אלא למצוה. ועתה הכל נוהגים לכתבה על הקלף.

קלף משוח

טז. כתיבה על קלף משוח שנויה במחלוקת, ומכל מקום כבר פשט המנהג להקל למשוח קלף של ספר תורה במשיחה לבנה, ואח”כ לכתוב הספר תורה על המשיחה, וכשר לקרות בו בצבור עם ברכות התורה, אלא שלפני הכתיבה יש להעביר על המשיחה מטלית לבנה ולקנח היטב את הקלף, שאז מה שאינו מודבק בקלף יסור ע”י הקנוח, ומה שנשאר מודבק מהמשיחה על הקלף, נעשה גוש אחד עם הקלף, שאינו חוצץ. ומכל מקום בקריאת פרשת זכור, טוב ונכון להחמיר שלא לקרוא בספר תורה משוח, אלא בספר תורה המהודר ביותר שיש בבית הכנסת. וכל זה לענין ספר תורה, אבל לגבי תפילין נכון מאוד לחוש לדברי האוסרים לכתוב על קלף משוח, והנזהר בזה ישא ברכה מאת ה’.

יז. לאחר מחיקה או גירוד נוהגים הסופרים להעביר על הקלף (שאינו משוח) גיר לבן מיוחד (פחם גרפי) המונע את התפשטות הדיו, ואינו נחשב לקלף משוח. אבל אסור למרוח משחת טיפקס, שחוצצת בין הקלף לכתב.

עיבוד ע”י גוי או במכונה

יח. במקום שנעשה עיבוד התפילין על ידי פועלים גוים, או על ידי מכונה חשמלית, צריך שיתן היהודי בעצמו את העורות בתחלת העיבוד אל תוך הסיד, ויאמר “לשם קדושת תפילין”, ואין לחוש לכך שלאחר מכן נעשות שאר מלאכות העיבוד על ידי הגוי, או על ידי מכונה חשמלית.

וטוב להחמיר שיאמר לגוי שיעשה כל המלאכות שלאחר מכן “לשם קדושת תפילין”, וכן כשעושה המלאכות במכונה חשמלית, טוב שיאמר בפיו קודם הפעלת המכונה שעושה כן “לשם קדושת תפילין”.

ואם הגוי נותן העורות לתוך הסיד, והיהודי מסייע בידיו לגוי במלאכתו, ואומר “לשם קדושת תפילין”, ומלמד את הגוי לעשות העיבוד לשמה, נחשב הדבר גם כן לעיבוד לשמה. אבל אם הגוי מכניס לבדו את העורות לתוך הסיד, ואין היהודי מסייע בידיו, אלא רק אומר בפיו “לשם קדושת תפילין”, ומלמד הגוי לומר שעל דעת כן הוא עושה, יש אומרים שאין הדבר נחשב לעיבוד לשמה, ויש לחוש לדבריהם. ומכל מקום למנהג האשכנזים, הרוצה להקל בזה יש לו על מה שיסמוך.

ומדת חסידות שיעשה היהודי בעצמו כל המלאכות הקשורות לעיבוד העורות, ויאמר בפיו שעושה כן “לשם קדושת תפילין”.

אם התחיל הגוי לבדו במלאכת העיבוד, וקודם שנסתיימה המלאכה עשה היהודי לבדו את סיום מלאכת העיבוד “לשם קדושת תפילין”, וכגון שהוציא העורות מן הסיד קודם שנגמר עיבודן, והחזירן לתוך הסיד בלא סיוע הגוי, יש מקילים להשתמש בקלף זה לתפילין. ויש לסמוך על דבריהם במקום הצורך כשאין קלף אחר