אופן עשיית הפרשיות בתפילין

א. פרשה פתוחה – היא פרשה המתחילה בראש השיטה, כשיש ריוח של תשע אותיות בסוף שיטה אחרונה בעמוד הקודם.

פרשה סתומה – היא פרשה המתחילה באמצע השיטה, ולפניה ריוח של תשע אותיות.

ב. שיעור הריוח של תשע אותיות שבין פרשה לפרשה, למצוה מן המובחר הוא כדי לכתוב שלוש תיבות “אשר”, ואם עשה הריוח כשיעור תשע אותיות קטנות דהיינו תשעה יודי”ן מאותו הכתב, כשר. ושיעור זה הוא בין לפרשה פתוחה ובין לסתומה, ואם הניח פחות מתשע יודי”ן, פסול. ועיין בהערה 5.

ג. בעשיית הפרשיות יש ג’ דעות:

1). לדעת מרן השו”ע, יעשה את כל הפרשיות פתוחות חוץ מפרשה אחרונה שהיא “והיה אם שמוע” שיעשנה סתומה, ואם שינה פסול. ולכן פרשת “קדש לי” “והיה כי יביאך” ו”שמע” מתחילים בראש השיטה, ובסוף “קדש לי” “והיה כי יביאך” מניחים חלק כדי לכתוב תשע אותיות, ובסוף “שמע” אין מניחים כלל, ואם מניחים הוא פחות משיעור כדי לכתוב תשע אותיות, ופרשת “והיה אם שמוע” מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק כדי לכתוב תשע אותיות.

2). לדעת הרמ”א, יש לעשות את כולן פתוחות.

3).ולדעת הט”ז, בסוף “שמע” וכן בתחלת “והיה אם שמוע” יש להניח בכל אחת מהן ריוח פחות מתשע אותיות כדי שבצירוף שני הריוחים יחד תהיינה תשע אותיות.

להלכה – לספרדים יש לנהוג כדעת מרן, ואם שינה ועשה כדעת הרמ”א או כהט”ז, פסול. והאשכנזים נוהגים על הרוב כדעת הט”ז. ולנוהגים כדעת מרן כשר לכולי עלמא. ויש אומרים שגם לאשכנזים יש לנהוג לכתחילה כדעת מרן.

ולכן ספרדי שלקח תפילין בכתב אשכנזי, וכגון בחור שיצא לישיבה ושכח את התפילין בביתו וכעת יש לפניו תפילין כאלו, ואינו יכול לבדקן אם הן כשרות לספרדים בפתוחות וסתומות, וגם אינו יכול למצוא תפילין אחרות, יניחן בלא ברכה. אבל אשכנזי, רשאי להניח תפילין שנכתבו כמנהגנו, ואף לברך עליהן.

פרשיות של ראש

ד. יש אומרים שבפרשיות תפילין של ראש אין להקפיד בפתוחות וסתומות. וי”א שאין לחלק וגם בזה יש להקפיד, ואם שינה פסול, וכן עיקר.

בתפילין דר”ת

ה. פרשת “קדש” ופרשת “והיה כי יביאך” מתחילות בראש שיטה, ובסוף “קדש” מניחים ריוח תשע אותיות, ובסוף “והיה כי יביאך” אין מניחים כלל, ואם מניחים הוא פחות משיעור כדי לכתוב תשע אותיות, ואח”כ יכתוב פרשת “שמע” בעמוד הרביעי ויתחיל בראש שיטה, ואח”כ פרשת “והיה אם שמוע” בעמוד השלישי, ובראשה יניח ריוח של תשע אותיות וכן בסופה ריוח של תשע אותיות.

במזוזה

ו. פרשת “והיה אם שמוע” מצוה לעשותה סתומה, ואם עשאה פתוחה, כשרה. לפי שאינה סמוכה לפרשת “שמע” בתורה. ולדעת הט”ז בסוף פרשת “שמע” וכן בתחלת “והיה אם שמוע” יש להניח ריוח פחות מתשע אותיות, כדי שבצירוף שני הריוחים יחד תהיינה תשע אותיות, וכן נוהגים האשכנזים על פי רוב.

ומנהג הספרדים כדעת מרן שבסוף פרשת “שמע” אין מניחים ריוח, ויש נוהגים להניח ריוח פחות מתשע אותיות. ופרשת “והיה אם שמוע” מתחילים באמצע שיטה ולפניה ריוח של תשע אותיות, ויתחיל לכתוב “והיה” מתחת לריוח שבין המלים “עיניך-וכתבתם”. ואם עשה כדעת הט”ז, (אף שאם עשה כן בתפילין פסול, כדלעיל סעיף ג’) יש להכשיר.

במגילה

ז. יעשה כל פרשיותיה סתומות ואם עשאן פתוחות, פסולה, ומכל מקום לדידן שהולכים אחר הוראות מרן יש להכשיר לקרוא בה בברכה.

ז*. שמות עשרת בני המן כותבים כשירת האזינו, ומניחים חלק באמצע כשעור כתיבת תשע אותיות. ולכתחילה צריך שיהיה ריוח כדי לכתוב בו שלש פעמים “אשר” בגודל הכתב של אותה מגילה. ובדיעבד אם הניח ריוח כדי לכתוב בו תשע יודי”ן בגודל הכתב של אותה מגילה, כשר.

בספר תורה

ח. בפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה ויניח בסופה חלק כדי תשע אותיות ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה. ובפרשה סתומה תמיד יסיים פרשה שלפניה באמצע השיטה, ויניח חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בסוף אותה השיטה. וכן מנהג כל הסופרים.

שירת הים והאזינו

ח*. מנהג הסופרים לכתוב שירת הים אריח על גבי לבינה, ולבינה על גבי אריח ואין חלק על גבי חלק כלל, אלא ריוח על גבי הכתב וכתב על גבי הריוח, ולפעמים מדוחק השורות מוכרח להיות מקצת כתב על גבי כתב, ובדיעבד אם עשה רווחים קצת בין הטורים (עד שיעור ט’ אותיות) ואי אפשר לתקן, כגון שעשה כן בכל השורות, כשר לקרוא בו בברכה. ראה צילום השירה בעמוד שו.

ט. מנהג רוב הסופרים להניח בתחלת שירת הים ובסופה שיטה אחת פנויה וכן בשירת האזינו וכדעת הרמב”ם. ויש אומרים שיש להניח בשיטה שלפני השיטה הפנויה ריוח תשע אותיות, כדי לצאת גם לדעת הרא”ש, וכדברי מרן שכתב שירא שמים יצא את כולם. וכן בסוף השירה יש להניח אחר תיבת “בתוך” שיעור ריוח ט’ אותיות ואח”כ לכתוב תיבת “הים”, ולהניח לאחריה שיעור תשע אותיות ואח”כ שיטה פנויה, וכן יש לעשות בשירת האזינו וכן נהגו בבגדד. וכן ראוי לעשות. וראה בעמוד שג – שה צלום השירות.

י. אם לא הניח שיטה שלימה פנויה בין לפני השירה ובין לאחריה, אלא רק כשיעור פרשה פתוחה, כשר. וכן יש להכשיר אם הניח שתי שיטות פנויות בין לפני השירה ובין לאחריה.

שנויים וטעויות

יא. פרשה פתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה, פסול. ויש אומרים שמותר לתקנה כמו שאר טעויות וכן נוהגים הסופרים. וכן אם כתב כדרכו ולא הניח ריוח במקום שצריך פרשה, בין בפרשה פתוחה ובין בסתומה, פסול. וצריך לגרוד כמה תיבות ולחזור ולכתבן בכתיבה דקה יותר, באופן שישאר ריוח של תשע אותיות קטנות. ואם אירע שם קדוש במקום התקון, כגון בפרשת “והיה כי יביאך” שבתפילין, שמסתיימת בתיבות “ה’ ממצרים”, יקלוף אותו באמנות, בענין שלא ימחק. ואם אינו יכול לקלוף, כגון שהקלף דק וכדומה, יעשה מהן פרשיות לתפילין דר”ת וכמ”ש בסעיף ה’ ובהערה 33. [וכל זה בפרשיות חדשות, אבל תפילין שהניחו אותן אסור לשנות הפרשיות מרש”י לר”ת או להיפך, כמ”ש בספר הליכות עולם (ח”ח הערות על ספר “עוד יוסף חי” פרשת וירא סעיף ג’)].

יב. אם עשה פרשה במקום שאין צריך, דהיינו שהשאיר שיעור חלק תשע אותיות בפרשה, פסול. ואם לפני הריוח יש אותיות שיכול להרחיבן כגון ר’ ד’, ימשוך את גגן למעט הריוח, ואם לאו, יכול לתקן ע”י שיעשה נקבים באותו מקום ושוב אינו ראוי לכתיבה, ולכן אינו נחשב לפרשה וכשר. והוא הדין להפך, אם השאיר ריוח כראוי ואותו מקום נחתך או ניקב, פסול. ויכול לתקנו בהדבקת טלאי, ואז יהיה אותו מקום ראוי לכתיבה, ונחשב פרשה וכשר.

יג. לכתחילה אין להניח באמצע פרשה מקום חלק שאפשר לכתוב בו שלוש אותיות שהוא שיעור פרשה לר”ת. ואם הניח ריוח כשיעור זה ולפניו יש אות שאפשר למשוך גגה ולהרחיבה, כגון ד’ ר’, ירחיב האות כדי למעט הריוח, ואם אי אפשר כגון שהיא מאותיות שאי אפשר להרחיבן, כשר, ואין צריך לנקב באותו מקום. וכל שכן אם השאיר בס”ת בהרבה מקומות חלק כשיעור שלוש אותיות שקשה לתקן את כולו שכשר. ומותר להוציאו לכתחילה גם בלי הרחבת האותיות או עשיית נקבים. ועיין בהערה.

יד. פרשה פתוחה צריכה להתחיל בראש שיטה ואם הניח ריוח אפילו כשיעור אות אחת, פסול. ואם התחיל לכתוב את הפרשה אות אחת לפנים שלא במקום ששירטט תחלה, יעשה שאר השיטות מתחת למקום שהתחיל.

טו. אם השאיר בסוף פרשת “שמע” שבתפילין תשע אותיות, ואפילו כשיעור שלוש פעמים “אשר”, כשר, (וה”ה לסוף פרשת “והיה כי יביאך” בתפילין דר”ת), ובאופן זה אפילו אם לא הניח ריוח בתחלת “והיה אם שמוע” כדי תשע אותיות, נחשבת כסתומה לדעת הרמב”ם.

טז. תיבות “על הארץ” שבסוף פרשת “והיה אם שמוע” בתפילין יש לסיים בסוף שיטה, וכן תיבת “ובשעריך” שבסוף פרשת “שמע” בתפילין דר”ת, ואם לא עשה כן כשר, ואפילו אם שייר תשע אותיות או יותר.