האותיות צריכות להיות כצורה המסורה לנו ואם נשתנתה האות מצורתה הראויה, אם השינוי מהותי עד שאינה ניכרת כאותה האות הצריכה להיות, או חסרה ראש כגון שי”ן שחסר אחד מראשיה, פסולה. ואם ספק לנו אם נשתנתה מצורתה, בין אם השינוי בצורת האות ובין אם בשיעור האות, שואלים תינוק (דהיינו קטן) באופן שיכריע בצורת האות המסופקת בלבד, וכפי הכרעתו נקבע איזו אות היא.

באלו מקרים יש לשאול תינוק

א. יש להראות לתינוק בכל ספק בצורת האות. בין אם הספק בשיעור האות כגון וא”ו שרגלה קצרה ונראית כיו”ד, ובין אם הספק בשאר שינוי צורה, כגון סמ”ך שנראית כמ”ם. וכן כשנפסקה האות או נדבקה לאות אחרת באופן שיש ספק אם צורתה עליה כגון מ”ם סתומה שנפסקה ונראית כטי”ת, או שנדבקה נו”ן לוא”ו למטה ונראית כטי”ת. בין אם האות נכתבה בשלימות כראוי ואח”כ התקלקלה, ובין אם השינוי שבה היה משעת כתיבתה.

ב. כשאנו מסופקים בצורת האות מראים לתינוק, אבל אם אנו רואים שאין צורתה עליה פסולה, ולא מועיל מה שהתינוק קוראה לאות. וכן להפך אם האות כשרה, אין צריך להראותה לתינוק, ואם הראה לו ולא קראה לנכון כשרה, ולא מתחשבים בקריאתו.

ג. אם יש באות קצת שינוי, ועדיין צורתה עליה כגון וא”ו שראשה מרובע, הרי זו כשרה ואין צריך להראותה לתינוק. ואם עבר והראה לו ולא קראה לאות, יש פוסלים ויש מכשירים, שכיון שכשרה מן הדין אין מתחשבים בקריאתו, וכן עיקר.

ד. יש אותיות שהתינוק לא רגיל בהן, ולכן לא מועילה קריאתו כגון אות חי”ת עם חטוטרת שאין התינוק רגיל בה, ואף את הכשרה יקרא כשני זייני”ן. וכן אותיות כ’ ר’ שספק אם הן מרובעות, לא מועיל להראותן לתינוק, כיון שאינו מכיר ב’ או ד’ מרובעות. ותלוי בשיקול דעתו של חכם. אותיות הגדולות אם הראו לתינוק ולא הכירן, אין לפוסלן, כיון שאינו רגיל בהן, כגון ן’ של “משפטן”, כיון שהיא גדולה וגם גגה גדול משאר נוני”ן, אף שתינוק יקראנה ך’ אין לפוסלה. וכן אות ו’ של “גחון” שקוראה התינוק לנו”ן, וכן כל כיוצא בזה.

ה. אות שנכתבה כדינה ומחמת שינוי באות הסמוכה לה נראית כאות אחרת, כגון תיבת “פן” (בפרשת והיה אם שמוע) שהאות פ”א ארוכה ביותר כאורך הנו”ן ונראית כתיבת “פז”, אעפ”כ הנו”ן כשרה, כיון שמצד עצמה יש בה כשיעור נו”ן, והיא כשאר נוני”ן שבאותו כתב, ולכן אם התינוק קוראה זי”ן אין מתחשבים בקריאתו. ועיין בח”ב כלל כ”ד ובהערות שם.

ה*. אותיות לרדת”ה שמרחיבים אותן, אם צורתן עליהן כשרות, ואע”פ שאין תינוק יודע לקרותן כיון שאינו רגיל בהן. ואם הן רחבות ביותר וספק אם נשתנתה צורתן. לא מועיל להראותן לתינוק. אלא תלוי בשיקול דעתו של חכם.

ו. כשיש ספק בתיבה הנראית כשתי תיבות, או בשתי תיבות שנראות כתיבה אחת, מראים לתינוק. ומראים לו את כל השורה, שיקרא אותה למפרע מסופה לראשה תיבה אחר תיבה. ועיין בהערה 13.

סוג התינוק

ז. התינוק הנקרא להבחין באותיות הוא, תינוק “לא חכם ולא טפש”. וחכם היינו שמבין משמעות הענין או שמכיר התיבה באופן שמתוך כך יכריע בצורת האות ולא מחמת השינוי באות עצמה, וטפש הוא שאינו מכיר האותיות היטב עד שיקראן כפי העולה על לבו, ותינוק הנקרא להכריע בצורת האות המסופקת צריך שיהיה יודע האותיות היטב ואינו מבין את הענין שקורא ואפילו שיודע לקרוא תיבות, כשר.

ח. כשאין תינוק, יראה לתינוקת, אבל לגדול אין להראות, אף כשמכסים לו את שאר האותיות.

אופן שאלת התינוק

ט. מי שאינו בקי בדיני שינוי צורת האותיות, באלו מקרים מועיל תינוק ובאלו לא. לא ישאל תינוק מדעתו, שלפעמים יצא מזה חומרא או קולא, ולכן יש להראות לחכם והוא יחליט אם צריך להראות לתינוק.

י. כששואלים את התינוק על האות המסופקת, צריך קודם לנסותו אם מכיר את האותיות שמאותו כתב, כגון אות ז’ שספק לנו אם נראית כאות ן’, צריך להראות לו כמה זייני”ן וכמה נוני”ן כשרות, ולראות אם יכירן, כדי שלא יפסול בחנם. וה”ה ביו”ד הנראית כלמ”ד. או כ”ף פשוטה הנראית כרי”ש. וכן כל כיוצא בזה.

יא. כשמנסים את התינוק יש לנסותו בדעת ובהשכל, שלא יבחין מה רוצים לשאול, וכן שלא לכוונו לתשובה מסויימת, כגון אם יראו לו בזה אחר זה אותה האות, ומיד אח”כ את האות המסופקת עלול הדבר להטעותו. וכל ערום יעשה בדעת באופן שיכריע התינוק מהאות עצמה ולא מסיבה אחרת.

יב. כשמראים לתינוק את האות אין צריך לכסות לו שאר אותיות. ויש אומרים שהיות וישנם פסוקים או פרשיות שהתינוק למדם או רגיל בלשונם, כמו פרשת שמע וכדומה, אם יראה את המלים הקודמות ויכירן יש חשש שיקרא גם את האות המסופקת מתוך שגרת לשונו, אפילו שאינו מבין הענין, ולכן צריך לכסות את האותיות שלפני תיבה זו. והמנהג כדעה ראשונה.

יג. כשהאות המסופקת מתוייגת ונראית כאות אחרת שאינה מתוייגת, כגון זי”ן שגגה רחב קצת ורגלה קרובה לצד הימני ודומה קצת לדל”ת, וכן נו”ן שגגה רחב ודומה קצת לכ”ף כפופה, צריך לכסות לתינוק את התגין.

יד. אם האות נראית כאחרת שמקומה רק בסוף התיבה וצריך להראותה לתינוק, כגון בתיבת “ואספת” שהאות ס’ נראית כאות ם’, וכן בתיבת “מזוזות” שהזי”ן נראית כנו”ן, נראה שצריך לכסות לתינוק האותיות שלאחר האות המסופקת, כיון שהתינוק יודע שאותיות אלו נכתבות רק בסוף התיבה ולא באמצעה יכול הדבר להטעותו. [עיין בח”ג אות ו’ סעיף טז].

טו. אותיות הפשוטות כגון ו’ ך’ ן’ שנמחק קצת מאורכן, או שמתחלה נכתבו קצרות, וספק לנו אם נשאר בהן כשיעור, מראים לתינוק. אבל אם נעשה פיסוק ברגלן, דהיינו שנעשה הפיסוק ברחבה של רגל האות ואחר הפיסוק נשאר חלק מהרגל, בזה לא מועיל תינוק, שהתינוק יצרף את שני החלקים ובאמת אין לזה צירוף, שמכל מקום האות מופסקת, לכן צריך לכסות את החלק הנשאר אחר הפיסוק ולהראות לתינוק. וכל זה כדי לדעת אם האות כשרה כך בלי תיקון, כגון בקריאת ספר תורה בשבת, אבל לענין תיקון, אם התינוק יודע לקרוא האות על ידי צירוף החלק שלמטה, מועילה קריאתו אפילו בתפילין ומזוזות שלא יחשב התיקון שלא כסדרן, היות ולא נתבטל ממנה לגמרי שם אות. ועיין בפרק יא סעיף ג-ד, באיזה אופן מותר לתקן פיסוק.

טז. ספר תורה שכל אותיות ה”א שבו נכתבו צרות כרוחב וא”ו וצריך להראות לתינוק, יש להראות לו כמה ההי”ן ואם קראם לנכון כשרות, ואין צריך להראות לתינוק את כל אותיות ה”א שבספר וכן כל כיו”ב.

אחרי קריאת התינוק

יז. אם התינוק לא ידע לקרוא את האות, פסולה. בין אם קראה אות אחרת, ובין אם לא קראה כלל משום שאינו מכירה, או שהוא מסופק בה.

יח. אם התינוק קרא בתחלה באופן אחד וחזר בו וקרא באופן אחר, יש אומרים שבין אם היתה חזרתו להכשיר ובין לפסול, סומכים על החלטתו האחרונה, ואין צריך להראות לתינוק אחר. וי”א שאם חזרתו היתה לפסול, נכון להראותה לתינוק אחר, והולכים אחריו בין להכשיר ובין לפסול. וכן מסתבר.

יט. לאחר קריאת התינוק יצאה האות מכלל ספק, ואין להראותה לתינוק אחר כלל. ואם עבר והראה לתינוק אחר ואמר להפך מהתינוק הראשון, הוי מחצה על מחצה ואזלינן לחומרא. ועל כן צריך להראות לתינוק נוסף כדי להכריע על ידי הרוב, שכאשר חולקים התינוקות הולכים אחר הרוב. רק שיש להזהר שלא יהיה נוכח כששואלים את התינוק הקודם שמא יגרר אחריו.

כ. לאחר שהתברר הספק על ידי רוב תינוקות שהאות פסולה, אין להראותה לתינוקות אחרים כדי שירבו המכשירים.

כא. אם התינוק קרא את האות כהלכתה, כשרה כמות שהיא ואין צריך לתקנה, אך מכיון שעל פי הדין מותר לתקנה לעשותה שלימה כראוי, נכון לתקנה כדי להעמידה על עיקר צורתה, וכן שלא יתעורר הספק מחדש בשעת הבדיקה הבאה. ולאחר התיקון היא מהודרת לכתחילה. [כמ”ש בח”ב כלל כ”ח סעיף ו’].